| 123456789101112131415161718192021222324252627282930313233343536373839404142434445464748495051525354555657585960616263646566676869707172737475767778798081828384858687888990919293949596979899100101102103104105106107108109110111112113114115116117118119120121122123124125126127128129130131132133134135136137138139140141142143144145146147148149150151152153154155156157158159160161162163164165166167168169170171172173174175176177178179180181182183184185186187188189190191192193194195196197198199 |
- פרק6-קבצנייך שמחים
-
- בינתיים התחילו הגשמים לרדת. לא בזרזיף מבשר פוריות מאוחרת, לא
- טיפות יורה ראשוניות של קשת בענן תועה, אלא כמו נענו בבת-אחת
- לתפילותיהם של חוששי הבצורת המפוחדים, ויגברו המים וירבו מאוד
- על הארץ, ומטר עז ירד ונשפך יום ולילה ועוד יומיים ועוד. כך
- התחיל גם המבול, עלה בדעתה של JJ, ונוח וחבריו גם הם אולי
- האמינו בתחילה שגשמי ברכה באים עליהם לטובה. מתי הם התחילו
- להבין שזהו המבול הנורא והסופי ממנו אין דרך חזרה וחרבו פני
- האדמה? יום, יומיים, ארבעים?
- הגשם מעגן את בדידותי ומעניק אישור להסתגרות חמימה. אם יימשך
- המבול, כבר אני מתכננת, אוכל לבנות לי רפסודה מספת העץ ומן
- הכורסאות, ותורן אניף מכן הציור העומד מבויש ומיותם ועירום ללא
- בד ושמן, תיבת הצלה לצאת אל הים, אל הררי אררט. שניים, שניים
- מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה. כך אמר, אבל לי אין בן
- זוג.
- בזמן המבול ששטף את הארץ, עבר גם עלי איזה הוריקן פרטי. זה היה
- בדיוק כשהחלטתי לחדול ממנהגי הקודם של שהייה ממושכת במחשבים
- .NN מרוחקים שנועדה לחפש ולחטט אחר עקבות צעדיו האחרונים של
- איכשהו הרגשתי שלא נכון להתגרות בגורל ולהשתהות שם כל כך הרבה.
- גם התחלתי לחשוש ולקחת בחשבון את זמני התגובה ההולכים ונעשים
- איטיים, מה עוד שכדי להגיע למקום יעדי, מחשב בדרום אמריקה בארץ
- מוצאו של אהובי, הייתי צריכה לעבור דרך צומת מרכזית בתקשורת,
- מחשב עמוס למדי, אוקסימורון שמו, השוכן לו אי-שם ומעביר שדרים
- לכל הכיוונים. במקום להתארח בסלונים זרים, החלטתי לשלוח
- שאילתות, למצוא ולאסוף את כל הקבצים הנראים כ'מעניינים', כלומר
- מכילים מידע רלוונטי, ולהעבירם אלי, אל המחשב הביתי שלי, דרך
- קווי התקשורת המסועפים, על מנת לסרוק ולפרום אותם לחוטים דקיקים
- עד שאמצא מה שמסתתר ביניהם. איכשהו, כדרכם של פושעים במעידתם,
- לא התחשבתי בסכנות הטמונות בהעברת החומר ובהחזקתו ברשותי, ולו
- באופן זמני.
- מה לא חיפשתי שם? החל משמות ותאריכים וכלה במילות מפתח,
- אסוציאציות פרועות לכל דבר המתקשר עם NN, וככל שעבר הזמן ולא
- נתקלתי בפרט משמעותי, הלכתי והרחבתי את מרחב החיפושים, כלומר את
- מגוון הנושאים בהם חיטטתי. כך קרה שקיבלתי באותו יום תשובות
- רבות מדי לשאילתות שלי וכולן הגיעו בנחלים שוטפים וגועשים של
- קבצים מכל עבר. הצומת המנתבת, המחשב שבדרך, לא עמד בעומס
- התקשורת. סחוט עד לעמקי נשמתו, הפנה ותרם לפעולות הדיוור שלי את
- כל משאביו, עד כי נגמרו, והוא נפל וקרס.
- מילי-שניות ספורות נותרות מן הרגע של ה-PANIC עצמו ועד שהכל
- מתחסל. באותן המילי-שניות האחרונות צפיתי בתדהמה בתחרות המתרחשת
- מול עיני, בין תוכנית החיפוש שלי המנסה לקבל פיקוד אחרון כדי
- למחוק עקבות נותרים ומיותרים, לבין פרוסס המערכת, הוא הקפטיין
- הרגיל להיות האחרון שעוזב את הספינה הטובעת, המנסה לגשת אל
- הזיכרון והדיסק כדי לבצע פעולות אחרונות של סגירת העסק, כמו
- למשל להספיק לכתוב לפחות את סיבת הנפילה ב-ERROR-LOG. לפני
- השיתוק הכללי, כהרף עין, בעוד אני צופה מן הצד במאבק האיתנים,
- והתוכנית שלי אף לא מספיקה לבדוק אם הצליחה למחוק את עקבותיה,
- מתגלה לפתע פרוסס שלישי, זהותו עלומה, בעליו אינם ידועים, והוא
- מתגבר על זכויות השניים הקודמים הרבים ביניהם, ומנצל בתים
- אחרונים של זיכרון כדי לגשת לקובץ נסתר מעיני כל ולעדכן אותו.
- התוכנית שלי מורידה את הכובע בפני המנצח, ונמוגה יחד עם כל
- המערכת שנפחה את נשמתה.
- אבוי לי, מה עשיתי. היפלתי אותו. עורפי כואב, בעיקר בצידו
- השמאלי. ברגעים מתוחים כגון אלו הוא מכביד ומכווץ אותי עד מאוד.
- אני חייבת לצאת החוצה ולהתמתח. ובכל זאת, שני דברים יפים קרו לי
- כתוצאה מאותה נפילה. ראשית גיליתי לתדהמתי מערכת חכמה באמת, אף
- כי אהסס לחזור אליה עוד זמן רב מחשש פן עקבותי לא נמחקו כולם,
- ושנית, יצאתי שוב מן הבית.
-
- אוויר נקי ורענן עם ניחוח של נעליים חדשות נושב אלי, ואני הולכת
- למכולת. האם לחפש ולמצוא עלה של זית אני יוצאת? לא לקנייה
- שבועית מרוכזת, לא לקנייה יומית מאולתרת, אלא כדי לקנות דבר אחד
- ששכחתי להזמין, למרות הרשימה המפורטת שניהלתי בדמיוני באותו
- היום. תמיד נשכח איזה דבר, ודווקא הנחוץ מכולם, ודווקא זה שהעלה
- את הצורך הראשוני לערוך קניות.
- אדם מתקשר למכולת שלו, מתפתחת מערכת יחסים כאילו אינטימית, גם
- כאשר מדובר בהזמנת ובמשלוח המצרכים. ומה הם יודעים עלי, על פי
- מה שאני קונה, על פי מה שנכנס לבטני, על פי מה שיוצא מכיסי.
- אני תמיד מרגישה שמסדרים אותי במכולת, וביחוד היום, לאחר
- הכישלון המביש. הסחורה לא מספיק טרייה, המחירים מופקעים, טעויות
- בחשבון, ובכלל, הם לא מבינים את נפשי. אבל למה להם להבין לנפשי
- בעצם?
- עם לחם באגט וגוש גבינת צאן וקופסת ממחטות נייר, יצאתי מהמכולת,
- בהליכה גמלונית ומסורבלת עברתי לצידה השני של הדרך, כדחליל
- שאינו מסתדר בדיוק עם המלבושים המשונים שהושלכו עליו, ועם
- המקלות המחודדים שהושחלו בין גפיו המגושמים בלאו הכי. ולא
- כהרגלי, לשוב מיד בחזרה אל הבית, חציתי את הרמזור, באור אדום
- כמובן, שוברת כללים, בועטת במערכת מוסכמות שהיא כשפת אם
- המקובלת על כל ילד וזקן, יפאני ותורכי, שמן ורזה, לציית ולא
- לחרוג, אפילו כשאין שוטר בסביבה, זכות-קדימה על פי כללים,
- צועדת לכיוון חנות הצילום השכונתית שבכיכר, ברמזור הבא, מהצד
- השני של המוסך. שם, כמו במכולת, יודעים הרבה על דיירי האיזור,
- גם איזה פוזות הם אוהבים. בטח כבר מזמן מוכנות התמונות ששלחתי
- לפיתוח.
- כל אחד שעובר ברחוב מזכיר לי מישהו אחר, מוכר. ובאמת, כמה סוגי
- פרצופים וצירופי פנים יכולים להיות בעולם? כמה צורות הליכה
- והבעות? מוכרח להיות שאנשים מסתובבים ביקום וכפיליהם במקומות
- אחרים, ובמין התפלגות טבעית, תימצא בכל עיר כיכר סביבה ישייטו
- אנשים הדומים למכרי. כך היתה אמא אשפית בלמצוא קווי דמיון בין
- אנשים לכפיליהם, והיינו הולכות יחד בשדרה, היא צוחקת כל הזמן,
- הנה דודה גולדה, תמיד נושאת סלים כבדים, המסכנה, ותראי הנה אדון
- סולומון, ואני מצביעה למדרכה שממול ועונה לה, והנה איינשטיין.
- ובכלל, אני מוצאת את עצמי נוהגת יותר ויותר כאמא, מוסיפה תמיד
- מים רתוחים לכוס תה שנתרוקנה, מחלקת פרוסה לשני חצאים, מחכה
- שעות אצל החלון לאיזה דבר שלעולם לא מגיע. בעצם, כשנותנים על כך
- את הדעת, הרי שלא רק הפרצופים דומים, אלא גם המחשבות. כמה
- מחשבות ורעיונות כבר מתחוללים ברגע אחד בעולם? מוכרח להיות
- שמתקיימים אותם צירופים, כלומר שברגע זה סובבים אותי בני אדם
- שדומים במראה לאוסף של אנשים אחרים, במקום אחר, וחושבים על אותם
- דברים, ועושים את אותם המעשים...
- קופסאות קופסאות, בתיהם נערמים בקוביות טטריס תלת-מימדי,
- ומכוניותיהם מונחות לצידי הדרך כחביות פח שנתגלגלו הנה, מתלהטות
- בשמש ומצטננות באוויר ערביים. ובני האדם מסתובבים ברחוב, בשעות
- של לפנות ערב, כאילו זה דבר רגיל, ורק לי נראה העניין די מוזר.
- כל הדמויות האלה, אני חושבת, ראשי מרחף כרדאר בתנועה מוגברת,
- חיישן שנכנס ללולאה אינסופית מחוסר הבנה, מכנסי הג'ינס מתהדקים
- עוד יותר סביב ירכי, חיזוק לביטחון עצמי שזקוק להגנה מלכתחילה.
- כמו קיפוד, אני קצת מרגישה. מטפסת על שפת המדרכה, מבחינה בצמד
- הקבוע, זרוקים חסרי בית, מעונם בתחנת האוטובוס שממול, מגודלי
- שיער ואף-על-פי-כן אינם קבצנים פושטי-יד. אילו היו נותנים להם
- בית, מים חמים, אוכל נקי ומבושל, האם עדיין היו בוחרים לחזור אל
- הרחוב? הם נראים מרוצים דיים, רכונים על שק רכושם היחיד. גם אני
- הייתי מוותרת ונפרדת מכל רכושי בקלות רבה, מלבד אולי מדיסקט
- שמכיל את התוכניות היותר ייחודיות שכתבתי, מכמה קבצי מכתבים,
- מתעודות זיהוי, מדולרים, מתמונות אישיות ומקליידוסקופ שאהוב עלי
- במיוחד. וזה הכל.
- "עזוב, לא צריך לשים צילינדר חדש. המנוע הזה עוד לא גמור. תשמע
- לי ואל תחליף את זה עכשיו."
- קולות אלו נשמעו קרובים, מכיוונם של שני אופנוענים רכונים על
- רכבם, ודווקא לא כפי שניתן היה לנחש, מפינתם של שני הזרוקים
- עליהם התעכב קודם מבטי. אלה אינם מדברים בין כה וכה, כאומרים
- בעיניהם מה יש לנו כבר להגיד על העולם הזה, שלא תוכלו לראות
- בעצמכם מהפינה בה אתם מונחים כרגע?
- "אתה בטוח שאפשר לתקן את זה?" מבטו מסגיר את מחשבותיו, מכיר את
- אלה שאוהבים לזחול מתחת למנוע, מתנשפים, מתלכלכים, ובסוף יוצאים
- ופושטים ידיהם בתנוחה של חוסר אונים מטופש וחיוך של התנצלות.
- "בטח. אפשר לסדר את זה לבד בלי בעיות. חבל על הכסף."
- "הנה היא מגיעה, JJ," ג'אד מזדקף ואומר לחברו, "את התחת הזה אני
- כבר מכיר," ובתנועה איטית ואצילית, מניע את ראשו לשלום, החיוך
- בהתאם.
- "קבצנייך שמחים," הוא אומר לי וידו מורה כלפי הצמד הזרוק בתחנה
- כאילו קרא את מחשבותי עוד לפני שעברתי את הכביש. מה עוד הוא
- יודע עלי, ג'אד?
- ג'אד יודע היכן אני גרה. הוא הוביל אותי באותו לילה של הטטרון
- בקול מנוע ובביטחון מלא אל שביל הכניסה של מבצרי על החוף. ללא
- אומר, ללא מבט אחד, ירדתי אז מהאופנוע, מתנתקת מחום גופו שזרם
- אלי מגבו, כמו ללא ידיעתו, ללא התכוונות, ונעתי בקלילות, לא,
- בעצם בכבדות, אל תוך הבית, צינה של בוקר קידמה את מחשופי.
- מה עוד הוא יודע עלי? ג'אד? נראה באיפוקו שאפילו ידע את
- בדידותי, ואת 'איסור' הכניסה לזרים שגזרתי על מעוני.
- אינני נעצרת, ולא מסגירה בדל סימן של הפתעה. אבל למה נפל הבאגט
- מהיד? כמו משקולת כבדה אני מרימה אותו, ממששת מכנס צמוד, חשבתי
- שיש לי כיסים, איפה אניח את כף ידי הפנוייה עד שזו תשוב לאחוז
- בלחם, כל זה מתרחש בשבריר של שנייה אך נראה ארוך ומייגע. זוקפת
- את עורפי, מכוונת קודקוד לשמיים, ורגלי שלוחות כמו אצה לי דרכי
- אל חנות הצילום, כאילו דווקא עכשיו כשאני בדרך אליהם, ייסגרו
- בפני הדלתות רגע לפני שאגיע. זה קורה לפעמים. בדרכי חזרה כבר
- ידעתי שאעצור.
-
- ג'אד הציץ בשעונו, כאילו מדד לי זמן, הלוך וחזור. אני את שעוני
- איבדתי אז, לפני שלוש שנים. הזמן נעצר מלכת, אתה אולי קורא לזה
- פסק זמן, ואני חושבת לעצמי - זמן פסק - פסק דין אכזרי, למשהו
- שיכול היה להיות באמת. ושוב אינני צריכה לשעון, הפריט העיקש
- הזה, הרבה מחשבות על הזמן יש לי, ואיך לשחק בו בלמתוח ולכווץ,
- להכניסו ולהוציאו כמימד בחיי. ג'אד התכופף להציץ בגבינה שבידי,
- ריחו כשמן זית, שולח אצבעותיו לבצוע חתיכה ממנה, "מממ... איזה
- גבינה יפה," גיחך לעצמו; להגיד על גבינה שהיא יפה זה כמו לומר
- על לחם שהוא חכם. "אפשר לטעום?" "בטח."
- ג'אד הסתכל בתמונות שבידי השנייה בהתעניינות של מה-נשמע, ובואי
- נראה מה יש לך פה? ונענע בראשו כמכיר את החוף שלנו בסנסטיקו,
- כפי שהוא נראה בתמונה מעל הצוק, ואת האווירה שניסיתי לתפוס
- בצילום, תמונה ישנה, ואומרת בציניות לחפות על צביטה שבלב, "ארץ
- נוי אביונה" כהמשך ל'קבצנייך שמחים', והוא מרוצה מההבנה שנוצרה
- בינינו במלים ספורות ובחיוך ואצבע נו-נו-נו של המורה לספרות,
- הוא מקניט, "אוקסימורון, הא? אוקסימורון," כאילו איזה יופי
- שקלטת אותי. ובאותו הנהון ידעני הסתכל בתמונה הבאה, בניין פינתי
- אפור הנראה בקצה רחוב אירופי, גם זו תמונה ישנה ואני אף לא
- יודעת היכן צולמה ומתי, מחטטת בזיכרוני, פותחת תאים, מציצה
- לתוכם למצוא את מקור התמונה שבידי, מנסה לפתור את מבוכתי
- הפנימית, נזכרת, בערך, בהזדמנות בה לקח NN את המצלמה לאחת
- מנסיעותיו. איך אפשר להסביר את חוסר התושייה שלי במקרה הזה? איך
- לא חשבתי קודם שהפילם הישן הזה יכול לגלות לי משהו. המצלמה
- העלתה אבק במדף העליון של הספרייה, שם בולטת יותר ויותר טביעת
- אצבעו של NN מאותה הפעם שהסביר לי בגרף אחד פשוט מאוד, את
- תיאורית השפעת המחשבים על חייו של האדם. ורק שקועה הייתי,
- ועסוקה ללא הרף בחיפוש אובססיבי ברשתות מחשבים סטריליות ולא
- שמתי לב לרמזים וסימני דרך שבתוך הבית.
- לא ברור אם ג'אד אכן הכיר את הבניין שבתמונה, או רק הביע שותפות
- והזדהות, הלא כך נוהגים בשיחת חולין, בה אינך מקשיב באמת אבל
- בכל זאת מעוניין להמשיך את רצף הפגישה. בכל אופן, כאשר המשכתי
- להפוך את התמונות, וכבר הופיע שם בן אחותי, משחק בחצר האחורית,
- תמונה הרבה יותר מאוחרת, הוא אמר פתאום "פאריס," כממשיך בטבעיות
- איזו שיחה מהתמונה הקודמת, "פאריס, ארץ נוי אמיתית."
- "אתה בטוח?" אופס, בכל זאת הסגרתי את ההפתעה והמבוכה שלי מן
- התמונה הזרה לי. דינג-דונג, עוד אחד מהנהוני ראשו הסודיים
- והסתומים, כן ולא, של ג'אד. בכעס אני מיישרת את התמונות יפה
- יפה, מכניסה אותן לחבילה המקורית ומתרחקת משם.
- כך, רוצה או לא רוצה, זה לא משנה, קצה החבל בידיו ואני מתמסרת
- לאצבעותיו, מריונטה של חוסר ברירה. אבל גם הנאה יש בכך, להיות
- מובלת, כוח עליון, נגיד ש-ג'אד הוא השליח שלי, אבל מה הוא רוצה
- ממני? שליח לדבר אווירה. וגם מבחינה ספרותית, אפשר לחשוב, הוא
- עושה שליחות מסוימת. האם ג'אד עצמו יודע שהוא שליח?
- ג'אד עוקב אחרי, הוא אינו לבדו, אופנועו לצידו, עד אשר נגלה
- לפנינו הים, והשביל המוביל אל הבית. מכבד את פרטיותי הוא שוב
- נעלם, ואני לבדי מול השקיעה המאיימת ומפתה ומתעתעת בי, NN ניבט
- אלי מכל זווית אפשרית, ושנות הכרותינו חולפות מול עיני מתוך
- בליל של פילמים ישנים, ואנחנו הרי מעולם לא נסענו יחד
- לקונטיננט, ולא היינו בפאריס.
|
