| 123456789101112131415161718192021222324252627282930313233343536373839404142434445464748495051525354555657585960616263646566676869707172737475767778798081828384858687888990919293949596979899100101102103104105106107108109110111112113114115116117118119120121122123124125126127128129130131132133134135136137138139140141142143144145146147148149150151152153154155156157158159160161162163164165166167168169170171172173174175176177178179180181182183184185186187188189190191192193194195196197198199200201202203204205206207208209210211212213 |
- פרק8-לשם שמים
-
- כשצבעי השמים מתערבבים בצבע הים והאדמה וכשהאופק כבר איננו
- מסנוור עד כדי להרגיז, אז אני מתכוננת לכבוד השקיעה, לכבוד
- הירידה אל הים. ככה זה. תמיד יורדים אל הים בשעות הבוקר
- המוקדמות או לקראת סוף היום. אלה היו הפגישות האמיתיות בינינו.
- את שמלתי הרחבה אני מרימה בשובבות שגזרתי על עצמי לכבודו של
- החוף. מדלגת במורד, מביטה לאחור, כביכול מחכה לבני לוויה
- נוספים. האם ג'אד עדיין בעקבותי או שניתן לי להתייחד לבדי עם
- רמזיו ועם זכרונות NN המציצים מכל סלע ועיקול?
- כאן היינו חולמים את העתיד ומבררים את העבר. כאן גילינו NN ואני
- את האחרות. שם, בצוק של סנסטיקו, עוד גילינו את הדמיון, את פלאי
- חידת הזולת ואת קסם האהבה בין גבר לאשה, ככה זה.
- מי שעומד מאחורי ומעגבותי, הוא העומד. צחקוקי חבורת הילדים
- המשחקים על הגבעה שממול, מזכירים לי שירה מוכרת. "ימאנז'ה
- באה... ימאנז'ה באה מהים..." כך קרא NN בשירת באהיה ברזילאית,
- "היי! סירנה, סירנה בואי לשחק על החול.." בטוח שאלה הם לא
- השירים הנשמעים מרחוק מפי הילדים, אך באוזני הם מתנגנים מוכרים.
- אפילו לא היו הילדים שם, עדיין הייתי מדמיינת וממציאה שירה
- הבוקעת מרדיו מרוחק, לצידם של שני נערים מחוטטי פנים שוכבים על
- החוף וקוראים זה לזה את מכתבי האהבה שכתבו לאהובותיהן, אשר
- מעולם לא נשלחו... תמיד אותם שירים.
- למדי אותי לשיר, היה NN מבקש בכל הזדמנות. למדי אותי ואדע לשיר
- כמוך, כמו ידך האמונה על הציור, אני רוצה לשיר תמיד, גם רגע
- לפני מותי, בנעימות ובזמירות יתפוש אותי מלאך המוות, ולשם כך
- עלי לשיר, או לפחות לזמזם, בכל רגע מחיי.
-
- ככה זה. היו להם רגעי פיוט ושלווה, שירת אמאדו וחמדת-נפש. והיו
- רגעים של מעשה, "תכנון וייצור" קראו להם, מבשלים את הצעד הבא
- שעליהם לנקוט מול לקוחות עקשניים. כמו ממש בג'וב הראשון שבו
- עבדו יחד, בשיתוף פעולה, מיד לאחר ההתנסות הראשונית בטייק-היי.
- לקוחות עקשניים אמרתי? ועוד איך, לקוחות ממש מתים. באותו רגע בו
- גילו את חבורת הפקידים הנבזית שהזרימה למחשב בביטוח הלאומי
- תנועות כספיות פיקטיביות על שמם של מקבלי קצבאות אשר מתו מזמן,
- אוספים לכיסיהם התפוחים שטרות ירוקים, שטרות שאפילו תולעים לא
- נגעו בהם. אך כמובן, למראית עין, חסרונם לא פגע באיש, ולכן
- נתגלה באיחור רב. אז עלתה לראשונה השאלה הנצחית של עד כמה אפשר
- להיות רובין-הודים.
- ה'שיטה הממזרית' עבדה טוב והובילה אותם להצלחה גדולה. בהשקעה
- מינימלית של מחשב אישי וקו טלפון מחובר למודם, היו חודרים
- למערכות מחשבים בעמק הסיליקון, מותירים סימן קטן ובלתי-מזיק,
- כולל מספר הטלפון של חברת אומגה שהקימו למטרה זו, בביתם החדש
- והמבודד בצוק של סנסטיקו. מנהלי מערכות המחשבים שנחרדו מקלות
- החדירה לחצרם הפרטית היו משלמים כסף טוב ומנפיקים מיד הזמנת
- עבודה לשיפור התוכנה שתגן על מערכותיהם. בחודש הראשון הם קיבלו
- לידם 8,000 דולר, בחודש השני 20,000 דולר ובחצי שנה הקרובה
- זינקו רווחיהם לעשרות ומאות אלפים טובים של דולרים.
- הטלפון לא פסק מלצלצל בחברת אומגה, ומהר מאוד נזקקו לעובדים
- נוספים, כאלה המכירים מערכות מכל הסוגים, IBM, CDC, NCR, ושאר
- צירופי אותיות של עולם המחשבים. NN היה משכנע-בחסד, והכיר בכך
- שמתאים לו ביותר להעסיק את ה'פריקים', ה'הקרים' של הדור החדש
- ולא דווקא את בוגרי האוניברסיטאות המדופלמים. גם ידע את שפתם,
- והיה מצלצל לאחד כזה שאיתר בחושיו החדים, כמו ילדון הפלא
- מבוסטון, והיה אומר "לך יש את המוח, ולי יש את הכסף, כדאי
- שניפגש... סנסטיקו בחוף המערבי היא 'מקום לעניין'. החברה שלנו,
- אומגה, היא הכוח והכסף בהתגלמותו. למה שלא תבוא להשקיע פה את
- כשרונותיך המבוזבזים..."
- והם אכן הגיעו, ה'פריקים המטורללים' שמצאו מקום כלבבם בסנסטיקו
- ונלהבו מהרעיון שניתן להפוך את כשרונותיהם לכסף טוב. חברת אומגה
- פרחה ושגשגה, ואף פרצה שווקים למערכות ממשלתיות וביטחוניות
- בסקרמנטו, אך עדיין לא שינתה את אופי העבודה המשפחתי של חבורת
- ההקרים. כל אחד בזמנו ועל פי צו המוזה היה שוקע בפרוייקט הפיצוח
- או הפענוח שלו לשעות רבות ויממות נמתחות, ולאחר מכן היו מתפרקים
- כולם במסיבות חשיש פרועות ובאובדן כל החושים. כך כשהגיעה אמו של
- JJ לביקור בלתי-צפוי באחד מסופי השבוע הפחות סולידים, נאלצה NN
- להרחיקה מאזור ההתהוללות ולארח אותה לבדה בסטודיו שלה. זה לא
- היה גרוע במיוחד שכן אמו גם היא היתה מציירת, ואוהבת להתפלסף על
- כוסית ויסקי, ו-JJ ששה לספק את סקרנותה שלה ולדעת עוד ועוד על
- ילדותו של NN. אז שמעה לראשונה את התיאוריה הפסיכולוגיסטית של
- אמו על עיוורון הצבעים שלו. ברור שרואים הכל בשחור-לבן כשגודלים
- בבית עם פיצול תרבויות, עם פערים של היסטוריה, ועם ניגודים של
- היסטריה, אמרה, ולא רצתה להאמין שבנה כבר מבחין בצבע הסגול מאז
- שחי עם JJ, וטסה לה בחזרה לחוף המזרחי.
- הצלחתה של חברת אומגה, כמו גם הלך הרוח החופשי, והשראת אהבתם של
- JJ ו-NN, והמסיבות המטורפות, עשו להם שם ופרסומת, ותוכניתנים
- רבים שמו להם כאתגר להתקבל לעבודה. אפשר לומר שטובי המוחות
- התרכזו להם שם על הצוק, והצדיקו כל אגורה ששולמה להם ברוחב לב,
- והכניסו לחברה מרשרשים ירוקים בשפע. אפשר לומר שחברת אומגה היתה
- ,NN חשקה בתינוק אמיתי אבל חשה בהתנגדותו של JJ .ה'בייבי' שלהם
- ברתיעתו, בניצני ריחוקו. אז הם שיחקו. שעשועי מיחשוב, צבירת
- כסף, הכרה ופרסום, ואירוח במסיבות סמים עליזות שלעולם אינן
- מסתיימות, לא היו הדברים היחידים שעניינו אותם. היתה להם
- פילוסופיה שלמה שהעסיקה את מוחם האנרגטי, לגבי האופן שבו משנים
- המחשבים את חייו של האדם.
- בוקר אחד הם התעוררו מסטולים, נוכחים בשאט נפש כיצד השתנו חייהם
- שלהם. בצלצל שכמותך, JJ אומרת, לאט לאט אתה מתקלף, וכולם בוכים.
- והתעקשה לסיים מיידית את הרפתקאת סנסטיקו ולחזור לישראל. בכל
- אופן, כך סיכמה, כבר לא נשארו מסלולי נסיעה אל העיר אותם עוד לא
- ניסיתי, כך שאין לי כבר מה לחפש פה. בוא נסתלק! ו-NN הסכים ללא
- כל התנגדות. את הצוק בסנסטיקו הם המירו בבית לחוף הים התיכון,
- שם גרו קודם הוריה של JJ. שכונה סטרילית, צפונית לתל-אביב, מקום
- בו מתגוררים נובורישים ושגרירים ובעלי בסטות וכל מי שידו משגת
- אך נפשו אינה משגשגת.
-
- ובתל-אביב התנהלו העניינים כך. JJ חזרה למקום עבודתה הקודם,
- והיתה משתייכת ומתראה עם חוגי השמאל, 'יפי הנפש' ההופכיים
- כביכול לחבורת סנסטיקו. חברותיה מתקנאות בה על החתיך הברזילאי
- שהביאה עמה ועושות לו עיניים, רווקות כנשואות, כאילו ויש סיכוי
- שעוד יגיע אליהן בסוף הסיבוב. NN לומד את הארץ, יוצא לגיחות
- קצרות של סגירת זנבות בסנסטיקו, מהווה אטראקציה לא רק בין
- חברותיה, אלא נדרש שוב ושוב בין חוג מכריה השמאלנים, למרות
- הצהרתו על א-פוליטיות, להשוות את המשטר הברזילאי למה שקורה
- בישראל, ולהזדעזע. עם הוריה לא נפגשו, חלילה מלהגות חשד שכזה,
- חוץ מפגישה מקרית אחת שהיתה ל-NN עם אביה, כאשר הלך כמצוותה
- לבקר את מיטת חוליו של בן-דודה שנפצע בצבא. אז קיבל מתנת הכירות
- מהשופט, את ספרו של בגין, המרד, לחזור עם מסר ל-JJ, והמבין
- יבין.
- לא פעם הזהיר אותה NN במבט ערמומי, כשהוא חוזר ממסעותיו הבלתי
- מוסברים, כיצד ייעלם סופית יום אחד בים המוות הגדול הזה אשר
- למרגלותיהם. בדרמאטיות היה מדקלם "בלילה שבו לא אחזור -" והיא
- אחריו "ליל תוגה הוא לי...", העדיפה להתעלם מסימני אזהרה
- המבשרים סכנה בלתי מפורשת, בבת שחוק היתה עונה, משחקת את תפקידה
- של אשת באהיה למודת חרדות ים וחרוצת קמטים "מתוק למות בים...".
-
- הכי-הכי היו לנו הפגישות "לשם שמים". אותם רגעי חדווה שהיינו
- מזהים במבט חטוף אחד לשני, שעות ארוכות לפני הירידה אל הים.
- מחכים בחוסר סבלנות לרגע בו נסיים את ענייני החולין ונתפנה
- לעשיית המצוות. לקדושה שלנו. כבר בשביל המוביל דרך ערוגות-ירק
- ותבלינים ריחניים, ביניהם עשב משובח ומטופח לגלגול סיגריות
- מתוקות ולפיטום מקטרת הכיף, אל המורד התלול הנסתר מחלונות הבית,
- היתה זוחלת ועולה התרגשות גדולה מכפות רגלי היחפות, הלאה אל
- השוקיים ואל הפרפרים המתעופפים בשיפולי בטני. פיק ברכיים ליווה
- את צעדי עד שהגענו אל הנקיק הפרטי שלנו, פטמותי כבר זקופות
- בחוצפה ספרותית. גם אתה היית להוט, קרן של תשוקה ושלהוב, ואני
- ידעתי שאנחנו שוב יוצאים למסע תענוגות חריף ומשכר כדרכנו בקודש.
- כלי המשחק שלנו הם אצות וצדפים וגופותינו המתרוננים והגודל שלך
- המפואר ובית שחיי הנמס כגלידה בקיץ, וחמוקיים. בהירה ובוהקת מול
- צבע עורך השחום, אנחנו בעצמנו כלי משחק על לוח שחמט ענקי
- ומשורטט היטב. שחור ולבן. עוד ועוד אנחנו מאריכים בקודש, מותחים
- את רגעי ההווה על חשבון קצהו של העבר ומקצתו של העתיד, מתאימים
- את עצמנו לקצב הגיאות המתרחשת.
- אני כל כך מתרגשת מזה, אמרתי, ממה, הוא שאל, אני לא יודעת,
- עניתי, מהכול.
- ל-NN היתה כתובת קעקע על ירכו. סמל אצטקי עתיק מאבותיו? כשרואים
- כתובת קעקע ישר חושבים על בתי כלא או הפלגה בים. אבל NN מעולם
- לא גילה את הסיפור שמאחורי הציור... ממששת את הקעקוע ככתב
- חרטומים המקבל את פירושו רק בעת מגע, אתה בעצמך מגדלור, כך אני
- מתריסה בהוצאת לשון, ובליטוף עשר אצבעות אתה מחזיר לי, במשחק
- האהוב עלינו:
- אם אני מגדלור אז את ים.
- אם אני ים אז אתה מים.
- אם אני מים אז את שיקוי.
- אם אני שיקוי אז אתה סם האהבה.
- אם אני סם אז את חשיש.
- אם אני חשיש אז אתה נרגילה.
- אם אני נרגילה אז בואי ותמצצי. הו הו, ופורץ בצחוק
- גדול. כשהוא צוחק אני משתגעת. שופעת חיוכי ממזרות ומבטי פיתוי,
- מתענגת על נשימותיו הקרובות, כמה שאני אוהבת את האוויר שלו, את
- הריח שלו, נעתקות מפינו כל המילים, שירת האהבה נהפכת למלמולים
- חסרי פשר ומובן.
- בוא אלי, בוא אלי, אני בטוחה, לחלוחה, רוצה אותך, ללא מנוחה,
- אחחח, תעשה בי, עד דמעה מלוחה. עד שתרד לטבור. ברחמי מתיקות רבה
- ומתפוררת. רואה אותך מרחוק ומקרוב, גם אתה שפך של מתיקות. מרוב
- בלבולת לא ברור אם אני יולדת אותך, או שאותך אני מקבלת, וברבות
- הימים אמצאך ואלד אותך מחדש.
-
- צווחת השחפים כקריאות דייגי באהיה בהתקרבם אל החוף, מעירה אותי
- עתה מהחולמניות שירדה עלי, כאשר מי הגאות מרטיבים את כפות רגלי
- ורוח קרירה גורמת לי להתעטש ולמשוך באפי. כך היינו מתעוררים
- חבוקים לעת לילה כשאיננו קולטים איך עבר לו הזמן מבלי שנרגיש,
- אלא שעכשיו אני לבד, שלוש שנים אחרי, עדיין שבויה בזכרונות, הרי
- את מותרת - אבל מיותרת. רזה ודקיקה מתמיד, לא נוגעת עוד בעשבי
- העישונים שטיפחנו יחד, שוב לא מלאים שדי, אבל חוצפה ספרותית
- יש. רצית אותי רזה ועכשיו איפה אתה? כבר כשהתחלת להעלם בגיחותיך
- המסתוריות כמו נתלשה ממני נקודת אחיזה, ולמרות שהכחשת הרגשתי
- שאתה נסחף למעמקים שלא אוכל להגיע אליהם ולגעת בהם.
- אז השמנתי לי כמו דובה קטנה ואתה צובט וצוחק על משמני, רציתי
- להיות בהריון. ואני נשבעת לעצמי שממחר אתחיל בדיאטה ואהיה כל כך
- רזה עד כי תתחיל להיבהל ולדאוג לי, גם אמא היתה מבססת את כל
- היחסים, ביחוד עם אבא, על סחטנות של דאגות וצרות, עד שדודה מתה,
- ואחר-כך גם, אבל אני המשכתי לאכול ולהשמין, והאשמתי אותך שאין
- לנו מספיק אהבה, כי גם את זה למדתי בבית, להאשים בלית-ברירה,
- ואתה באת אלי לילה אחר לילה בניסיון לשנות אותי, ולפעמים כשרצית
- אותי אחרת, אמרתי בבקשה NN, תפסל אותי איך שאתה רוצה, אני כמו
- בצק, ואתה עוצר במקום ליצור, מה אתה בעצם רוצה, מותניים יותר
- צרים, ומה עם הרגליים, תקצר אותן או שתאהב ארוכות. WELL, קח
- אותי במלואי. אבל המשכתי להשמין. עכשיו אני רזה ואף אחד לא
- דואג, רק הנער מהמכולת. גאויות רבות שטפו את רגלי מאז שנעלמת
- מחיי, מאז שהלכת אל הים, עדיין לא ידעתי גבר אחר ורק המחשבה על
- כך מחרידה אותי ומבריחה אותי בחזרה אל הבדידות המעוגנת להפליא
- לצד המחשב שבבית, והטטריס.
- מתנערת מהחול שדבק בי וממששת בסתמיות את הלחלוחית שזרמה אל בין
- רגלי מכוח החלומות. מטפסת בכבדות אל הבית. לרדת מהעננים. להיפרד
- מהכאב עליו אני מתרפקת בעונג, בכל פעם מחדש. ד"ר קרנל אומר על
- הכאב והעונג, עד כמה הם דומים, למרות שאנו רגילים לחשוב עליהם
- כמושגים מנוגדים. אמנם, כפי שהוא מדגיש תמיד, את סיבת הכאב אנו
- מנסים לדחות מעלינו בכל מחיר, ובסיבת העונג אנו מבקשים לדבוק
- ללא הפרעה, אך כמו היפוכים אחרים, חושך ואור, שקט ורעש, פחד
- ואומץ לב, משמעותם משלימה זה את זה ומתקיימת בגלל חסרונו של
- ההיפוך. גם בכאב וגם בעונג יש איזה גיוס מלא של הנפש והאורגניזם
- כולו, לטובת העיסוק הבלתי נלאה בהרחקת החלק המכאיב או בקירוב
- הישות המענגת. הכל אז נראה פשוט מאוד, לטוב ולרע, כי דעתנו
- מוסחת מכל דבר אחר עד אשר נתמקד באופן טוטאלי בתענוג, כמו בכאב.
- בינתיים אני כבר בפאתי הבית. לא עוד הערוגות, לא עוד לטיפה
- אחרונה סביב קרסולי מעלי העשב האהוב, רק צמחי בר מלוחים בפרא.
- אין ברירה. לרדת מהעננים. קל להפליג בדמיונות ולבקר בעולמות
- אחרים. יותר קשה לקרב את הפנטאזיות אל קרקע מוצקה.
-
- כמוני, ואולי אף ביתר חריפות, היה NN חווה את הקושי בהינתקות
- מ"רגעי הקדושה" והצורך לחזור אל המציאות. ההפרדה בין "מצבי
- הצבירה" השונים, היתה מתבקשת בעיקר כשחזרנו אל בין קירות הבית,
- אל משימות ומטלות היומיום. קשקוש הסירים במטבח, צלצול הטלפון
- בפינת העבודה או תיקון הסככה המתפוררת לאחר חורף - אלה שייכים
- היו באופן מוחלט וחד-משמעי לעולמות אחרים.
- היו לו ל-NN שיטות מטורפות להנחית עלינו את תחושת האבסורד, אשר
- מיד היתה מפרקת אותנו מהקצוות שלא התמוססו שם על החוף. אני
- במטבח, חותכת סלט, ממששת בחושניות עגבניות שקטפנו כשעלינו חזרה
- מהים. מרגישה אותו קרב אלי מאחור, ריחני ביוצאו מן המקלחת ושערו
- רטוב ומשוך לאחור, טובל את אצבעותיו בצנצנת המיונז שעל השיש
- ומעביר את ידו בשערותיו. "אוי, סליחה" הוא עונה למבטי המשתומם
- וגבותי המורמות בסימן שאלה, "היה נדמה לי שזה קטשופ." שנינו
- מתפקעים בצחוק פרוע ומניעים את הראש בנדנוד של הבנה: "אהה, שלא
- נחשוב את עצמנו ליותר מדי..."
|
