123456789101112131415161718192021222324252627282930313233343536373839404142434445464748495051525354555657585960616263646566676869707172737475767778798081828384858687888990919293949596979899100101102103104105106107108109110111112113114115116117118119120121122123124125 |
- פרק19-קרם-שניט
-
- דימון, זה לא יוצא לי. לאן אני הולך ולאן אגיע בדרך חיפוש נלוזה
- אחר מקורות ושורשים, מטרות וקווי גמר, עכשיו אני אמא שלי ואחר-
- כך אני JJ, מיד אתהפך ואהיה לאביה, אבא לבני שאני עצמי זה הוא.
- דימון מרחרח, החדר ספוג עוצמות, מראות וריחות, עכשיו האדון כבר
- לא דובר אנגלית של טנטה רשל, אך גם לא את שפת אמו הגרמניה, כי
- אם את שפת הגוף הוא מדבר אלי, וגם אני כבר מבולבל מהאיש
- הסימפאטי הזה, שהיה אנושי במידה ובעל תשובות, מבוכותיו ככל
- האדם. בלקחו את משא הספק והעצבות הקיומית על כתפיו העייפות, פתר
- את כולנו ממגע הקור והניכור, אובססיות ומוזרויות אחרות. ועתה,
- הוא אומר, זה לא יוצא לו.
- את החולצה שלה, החולצה מן החלום, עם החור הגדול, לא, זו בעצם
- החולצה שלי, לא, של תילדה, הזרוקה על הכורסא ברשלנות שאיננה
- אופיינית לבית קרנל - את החולצה הזאת אני לוקח לידי. קורע את
- השרוול, מדמיין את בית השחי החשוף של JJ, מעולם לא ראיתי דבר
- סקסי כזה, מאז בית השחי של אמא שלי, שאהבתי לצלול בתוכו כשהייתי
- תינוק על ידיים, גונב לקיקה כגלידה חמה בחורף קר. ככה עקבתי אחר
- הזדקנותה. כך התרפט בית שחיה של אמא, המקום הסודי והקסום הזה,
- לכדי שקיקי נטיפים מידלדלים. זרועותיה הנפולות, גם הן, כמו
- איברי גופי המזדקנים אותם אני חופן בכפות ידי, ממשש ומלטף. אני
- הופך להיות מרוכז כל כולי בשיפולי בטני הרוטטת, כל כך אני רציני
- במעשי השפשוף. מעניין אם לכלבות יש בית שחי ואם הם, הזכרים
- שלהן, נדלקים ממראהו. לא, אצלם זה עובד אחרת, תגיד לי דימון
- שאני נורמלי, ראה את חזיון הפלאים, לא היה כמוהו בין אצבעותי,
- תורן ודגל שלא הונף זה זמן רב, גם אני מתעלה מעל עצמי ומעל
- עצמותי הדואבות יומיום, לחוש בבשרי.
-
- מה הוא כבר יכול לענות לאדונו? לא! אתה דווקא לא נראה מי-יודע-
- מה בסדר. מה כל כך נורמלי בלשחק באבריך שהצנעת מכל באי ביתך
- ואפילו ממני במשך כל השנים, כשחק בחתלתול מחונחן ורך פרווה?
- ידיך ממשמשות וכולך אומר פוציניו מוציניו אל החתלתול המציץ
- מתחתוניך ומרים את ראשו בתנועות התחנפות רכרוכיות. שלא תבין
- אותי לא נכון, אינני כפוי טובה ותמיד הודיתי לך בסתר ליבי שלא
- הבאת חתול אל הבית ואף לא נכנעת לשיכנועי הילדים כשהגיעו
- ואחריהם נשרך גור עלוב צורה וחסר-בית. אני יודע שיש כלבים
- שנאלצים להשלים עם גחמות בעליהם ומסתדרים לא רע, ואתה הרי חסכת
- ממני את התענוג המפוקפק. אבל מה כל כך נורמלי במבטי הזימה שאתה
- שולח אל הקרם-שניט שתילדה הניחה על השולחן עוד בבוקר כאילו לא
- ראית עוגת קרם מימיך? לא אתפלא אם יסתבר שזאת JJ, שאתה ממלמל את
- שמה כמאנטרה בלילות ירח. ובשעה שהיא הולכת ומבריאה מכל תחלואיה
- אתה הולך ומידרדר, כן, אתה הדוקטור, המומחה לבלבול, הולך ומאבד
- את הצפון. תמיד שאלתי את עצמי האם תהיה עליבות כלשהי שתעז
- לתקוף אותך? האם יעזו הכישלון המבוכה והאכזבה למרר את ימי
- זיקנתך?
-
- צודק דימון, לגבי הקרם-שניט. מעולם לא דמיינתי את הקרם הגחמני
- כחומר חושני כל כך, אווריריותו תתפוצץ בין אצבעותי כשאמרח אותו
- על בית-שחיה של JJ המתוח ברעדה ומתוק בלאו-הכי מתחת לחולצתה
- המשוסעת. פלצ'קים של קצפת בתוך אצבעות, אאסוף אותה בין זרועותי
- לנחמה. הא, האמנתי שביום שבו תעז ותמחק את משחק הטטריס שלה
- מהדיסק, תתפרק גם היא לרסיסים, או אולי אני הוא שמתפרק?
- מה קורה לי. זה פשוט נוזל. ככה בבת-אחת נשפך לו בלא התרעה
- מוקדמת כל זרעי העקר מזה כבר, כמו הקרם הצהבהב הנמס בקצה העוגה
- מרוב להט אוויר החדר. עדות לאונים וטומים, לעינויים של האינ-
- אונים. פשוט נוזל, ודומה שכל חורי מטפטפים איזו נביעה קטנה,
- קילוח עדין מתחבר מאחורי אל בין כובד הטסטיקאלים הממלאים את
- תחתוני הכותנה הלבנים שנתרפטו והתרחבו במשך השנים כדי להכילם.
- ודימון מתפלא, נכון שריכרד הנכד הקטן שלו אוהב לדבר איתו
- בחופשיות על "פלוצים", אבל כשהדוקטור לבדו עם עצמו - הס מלהזכיר
- הפרשות וגסויות. שערות בודדות ומיושנות שוחות בנזילות המתערבבת
- בטיפות הזיעה שזולגות בכל קפל כמו שטפונות שלאחר החורף
- בשאפהאוזן. כבר לאורך רגליי אני מרגיש את הטפטוף, ואני פשוט
- מאושר, גם הדמעות מחלחלות בין הקמטים.
- סוף-סוף יוצא לי משהו.
-
- עתה אני מיובש כולי, שפתי חרוכות, הגרון מתכווץ והחיך יבש מצמא.
- אינני מבין אם התרוקנתי מכל המיצים באוננות הטוטאל-גופנית שלי,
- Les Paradis או שזו השפעה של הסם, או של כתבי בודלייר
- Artificiels שאני קורא עתה בשקיקה ובהזדהות, בהם הוא מתאר שלושה
- שלבים בשכרון החשיש. רציתי לעשן ולהתערבב בהיסטוריה של JJ, אך
- אינני זוכר עוד אם השתמשתי בפירור שהישגתי לי בשוק בעמל רב
- ובמבוכה מטופשת - פירור כהה כשוקולדה זנוחה בבונבוניירה מהשנה
- שעברה, תמים וסתמי במראהו, חריף בריחו, "אהה! חטאיו של אדם, עד
- כמה שייחשבו נוראים, מכילים הם את המופת החיובי לכיסופיו אחר
- האינסוף", כך בודלייר. ואני אולי חולם עכשיו.
- רציתי לעשן ולהתערבב בתולדות חייה, ואכן נסתבר לי שאין האדם
- יכול להימלט מגורליות מזגו הגופני והמוסרי. החשיש יהיה אך בבואה
- למחשבותיו ורשמיו הידועים, אולי היא תהיה מוגזמת, אך בבואה
- תישאר תמיד. רציתי, אבל הכל קורה לי גם בלי זה. אולי משום כך
- הפסיקה JJ? אולי גם אצלה התחילו קורים הדברים בלי הזדקקות
- ל'חומר'? אני משמש לה כמראה לנשמתה העשנה ומחפש לי ראי לעצמי,
- בו אראה אותה מחדש. ואני אומר לך JJ, ומתי אבין זאת בעצמי,
- שישנם בעולם שני סוגים של אנשים, סוג אחד המתנסה באושר בהרגישו
- שהוא מחוץ לעצמו, ומסתייע במשקה חריף או בסמים או בטראנס מיסטי,
- והסוג השני אשר חש סיפוק רק כשהוא שולט בעצמו שליטה גמורה -
- כמוני - שאני רץ לאמבטיה או שוקע בספרי פסיכולוגיה עבי כרס
- הנחים בסדר מופתי על המדפים. כזה אני וכזאת את, ואנו אחרים,
- נבדלים זה מזאת בכל התחומים, ובכל זאת מתערבבים לנו אחד בשני,
- התערבבות נעימה. ואת הינך פרח שיבש בקיץ, פקעת שתחזור לחיים עם
- גשם ראשון, ואני איש ששיבה נושרת משערו כדליפת נשורת מכור אטומי
- מחורר.
-
- הטלפון מצלצל, יוהאן על הקו. "לא, תילדה אינה בבית." עונה אביו,
- והמהומו המרוחק והבלתי מובן מאיים לסיים מיד את השיחה. "יש לי
- פה מסך חדש למחשב, מסך צבעוני," יוהאן מחליט לא לתת לשיחה
- לגווע, "אתה חייב לראות, SUPER COLOR , SUPER VGA, יותר סופר
- מסופר, גרפיקה מצוינת ורזולוציה גבוהה, תשתגע כשתראה את תוכנת
- החלונות רצה במהירות ובדייקנות."
- "כן," קוטע אביו את התלהבותו, "כבר ראיתי כאלה." ויודע קרנל
- שצבע וגרפיקה ממוחשבת יסמלו תמיד בעיניו את התאוששותה של JJ ואת
- נפילתו שלו. האם יכול יוהאן לנחש את מצבו של אביו באותו רגע?
- מכנסיו רטובים ונפשו בקועה בלבולים? מה פתאום, הרי איננו מסוגל
- אפילו לדמיין את ההורים שלו עושים את זה... ומי יכול? וגם דימון
- לא יגלה.
- "מתי יום הזיכרון של סבתא?" יוהאן שואל, אך השפופרת כבר תלויה
- על השרוך המסולסל ומתנדנדת כאברו המדולדל של הדוקטור, וזבוב
- משועמם מקיף בדבקות את הקרם-שניט המחמיץ.
- אכן, פספסתי את יום הזיכרון של אמא, מרוב שהייתי עסוק בעצמי
- ובניסיונותי המגוחכים. פתאום, כשאני נזכר באמא ובימי זקנותה,
- מציפה אותי מחשבה איומה. החשדנות הזאת, כלפי JJ או LAYLY או מי
- שזו לא תהיה, פרצה גבולות. האם היא קיימת שם בארצה, ובעלת קורות
- חיים אמיתיים? או סתם דמות דיגיטלית שהמציאה לי האלקטרוניקה
- המתוחכמת? אולי אני המצאתי אותה ואולי היא אותי? כולי חשדנות
- מאוסה, ממש כמו אמי זקנתי שחיה בפראנויה מתמדת, מאז ומתמיד
- העיבה חשדנותה על טוב ליבה, אם היה קיים כזה, שלא בא לידי ביטוי
- אלא בהאבסת-יתר של אבי, ונקיטת "נגד עין הרע" לילדיה, ולא ברור
- של מי היתה העין. בשיבתה היתה רדופת רוחות ושדים ושכנות
- קנטרניות הגונבות כביכול את הפרוטה האחרונה מכיסה ואת העגבניה
- האחרונה מן המקרר, ולא שקטה עוד בשנתה ולא נחה מחרדתה ומאטימת
- כל מנעול ופתח איוורור, עד כי נסגרה מן העולם ומתה לה יום אחד
- מבודדת כאותן זקנות בנפאל או בהודו המשתכנות להן טרם מותן בבית
- אבן ליד הנהר סמוך למקום שריפתן המיועד. ומחכות.
- שוב אינני יכול להישאר עוד רגע בחדר הסגור, פן אחנק בעשן חששותי
- ואדרדר אל דרך החשד והעורמה. בוא אתי דימון, לנשום קצת אוויר.
|