| 123456789101112131415161718192021222324252627282930313233343536373839404142434445464748495051525354555657585960616263646566676869707172737475767778798081828384858687888990919293949596979899100101102103104105106107108109110111112113114115116117118119120121122123124125126127128129130131132133134135136137138 |
- פרק17-שעת הסרטנים
-
- סוף ספטמבר. הים בוודאי שקט, מפתה וחלק, רגוע לאחר רתיחת הקיץ.
- אבל אני עוד אינני שם כדי להרגיש בהבדל. עוד מעט. השמש נעימה
- ואינה לוחצת עוד. זוהי עונת החגים של היהודים. אז הם רוצים את
- השקט שלהם ואז גם יכבידו זרועם בשטחים שלנו כדי להשיג את
- מבוקשם. מה יש, מגיע להם קצת שקט, אני טוען לפעמים בציניות,
- משום שכולם בעצם יודעים שאת שלוותם - בתוכם ימצאו, ואז אולי גם
- יניחו לנו. "אין קול שיגבר על קול ההתקוממות," אנו ממשיכים
- לקרוא להרחבת התמיכה במאבקנו הצודק, כיוון שאדם המסכים לדיכוי
- של אדם אחר אינו יכול להיות חופשי. בול-שיט.
- לימים, כאשר ינתחו את גרושינו מרצון, יגידו שחברו להם שלוש
- סיבות לעזיבה. תמיד בהיסטוריה מתחברות להן תופעות שונות כדי
- להצדיק תוצאה אחת, כשיש כמה סיבות אין צורך לקחת אחריות לסיבה
- אחת עיקרית. האדמה, כך יגידו, בערה להם מתחת לרגליים.
- כשנתפרסמה הידיעה בעיתון על חשד בקבוצת פלסטינים שעלתה על תדר
- הטלוויזיה, הבנו שאין לנו מה לעשות פה עוד. זאת הסיבה הראשונה
- מן השלוש. לא ירחק היום בו ימצאו את עקבותינו ויזהו את מקור
- השידור. אם נעז לשדר ולו פעם אחת נוספת, תחזורנה על עקבותינו
- אחת ממכונות הבקרה המותקנות כבר בכל המימסרים, יחזור עלינו הגל
- ששלחנו וישטוף את כפרינו, ויקח אותנו רחוק. ואפילו אם לא נשדר
- שנית, כך נוכחנו ללא ספק, אבוד לנו. אלה שהתוודו מעל דפי
- העיתון, על כך שכבר תפסו אותנו ונהרגנו, לא ישקטו בקלות, ולמרות
- שהמערכת באה על סיפוקה הם בוודאי ירדפו אותנו עד סוף הימים -
- בישראל, גם במצרים, גם בצד השני של העולם. זרועותיהם ארוכות
- וציפורניהם מחודדות.
- גם כך נהיה כבר בלתי אפשרי להיות במקום. הבלבול שתקף את ישראל
- בתוכה, הוליד את מדיניות היד הקשה. יותר עוצר. ומנהליים. גם
- קבוצות-שמאל, כאילו שיש להן השפעה כלשהי בישראל, לא יכלו שלא
- לשתוק מול המצב המוזר שנוצר, ואז באו ביטויי ההזדהות של
- הפלסטינים עם הצד הלא נכון במשבר המפרץ, וכך נשללו עוד מינימום
- הזכויות שהיו והמצב נהיה בלתי נסבל. אבו איאד גורש מפני שלא
- חידש בזמן את תעודת התושב שלו. הוא קיבל תעודת תייר והיה צריך
- לחדש אותה כל שישה חודשים, וגורש מפני שלא דייק. גם פנייה לבית
- המשפט העליון של היהודים לא עזרה, ואנחנו יודעים היטב שתוך ימים
- לא נוכל לחדש גם את שלנו. נאג'יב כבר מסתובב בינתיים עם כרטיס
- ירוק. החיים נהפכים לאיזו משימה של הישרדות והכרח ברמאות מול
- הממסד. או שאתה מותש ונמחץ כליל - אם תמלא אחר כל התקנות
- והחוקים - או שתתחכם ותזין את גופך ואת נשמתך במעשים שהם אסורים
- אך משפרים במעט את איכות החיים הנפשית כדי שתהיה נסבלת. בזו
- האחרונה בחרנו אנחנו.
- נכון שלוקח זמן לעלות על פשע כזה מתוחכם, אבל בסופו של דבר
- ישיגו אותנו. לא נחכה שיגרשו אותנו. לא אבא, אני לא אהיה מובל
- כמו אחיך אל הגבול בצהרי יום בעיניים מכוסות וידיים כבולות,
- בערבה מבשרת סכנות. ואתה אבא, לפחות לא היית צריך לשנות את שמך
- וזהותך ולהעלם כליל. האם כל אחד חייב לעמוד בפני הברירה להיות
- הבל או קיין? זה הזמן להסתלק, כמו ההורים שלנו. אין ברירה. הכל
- יתבצע בעת ובעונה אחת. עדכון הרשומות בקוברה ובאוקסימורון,
- העלמת הדיסקים והציוד שברשותנו, ויציאה מהירה, גולים מרצון. אין
- בכוונתנו לחכות לסילוק משפיל כשה מובל לטבח, והרי אנחנו הבאנו
- עלינו את הגירוש. תגידו שהענשנו את עצמנו ללא משפט, כמו שהבני
- זונות האלה עושים לנו כל הזמן.
-
- כאן, עכשיו, לחופו של ים, אני נושם לרווחה. רווחה קטנה מאוד. גם
- פה אני בלתי רצוי, גם פה אין לי מה לחפש. מגורש שלא מטעם.
- עייפתי ממסעות בארץ לא דומעת, משינויי נזק האוויר כיד הדמיון
- בגלות. התעייף נאג'יב מערביותו ו-NAT מזרותו, ואני התעייפתי
- מהחיבורים. בין ניגודים. בין עולמות. בין קצוות. בין ארץ אבות
- למקום זר, מילדות תלושה לבית מוכר אני חוזר עייף ורצוץ ומוסתר,
- אל המנוכר.
- נחמתי היא החול הבוצי, עליו אני שרוע בהתרפקות, לפנות ערב,
- כשהרוח מחברת את היום אל הלילה ואת צבעי ההרים אל הים הכחול,
- כלומר הים האדום. בקרבתם של המים אני מבין כמה התגעגעתי אל הים,
- בכל התקופה בה חזרתי אל הכפר, לא היה שום זכר לתפאורה שהיתה חלק
- בלתי נפרד מגלגולי הקודם, עם JJ, בו הפנמתי לתוכי את חיפושיה
- התמידיים אחר כוח הטבע הזה. ממש כמוה, שכל שנות גידולה היה חוף
- הים מציץ בה, גם אני כבר מרגיש איך אני חייב את המצאותו של הים
- הגדול, כדי לחוש ולכוון את מקומי.
- השמש של המקום הזה אחרת כל כך מסנסטיקו וגם מתל-אביב, ואפילו
- כיוון דרכיה שונה. היא איננה שוקעת אל הים אלא מתנפצת בצבעי דם
- וצעיפים בדואים מעבר למצוקי ההרים. על חוף הים יוצאים הסרטנים
- ממחילות תת-קרקעיות, בזריזות חופרים את דרכם החוצה דרך חור עשוי
- למשעי, וערימת חול נערמת לצידו עם שפיץ כמו שהילדים מנסים לעשות
- בקצה הארמון שבנו מהחול הרטוב, אבל תמיד הוא מתפרק.
-
- לקראת לילה יוצאים הסרטנים מן המחילות, שבריריים וחיוורים
- בשקיפות בלתי ניתנת לתפישה, כמו המחשבות וחשבונות הנפש שיצאו גם
- הם ממחילות חסויות, ומרחפים בשעה הזאת, שעת הרוח, שעת הסליחה
- והמחילה, הצינעה וההפלגה למחוזות קדומים. קולות מאוב מביאים עמם
- הסרטנים השתקנים, וגם ריחות מעולמות של רגשי אשמה ושל ספקות
- גדולים ואי-וודאות וחששות איומים. אני ניזכר בטיול ילדות בקייפ-
- קוד. ילדי השכנים מתרוצצים בעליצות לא-לי, רודפים אחר סרטני
- החוף החמקניים, ואני חושב אז איזה משחק מתועב מצאו להם הילדים
- הללו. אבא בא נושף בעורפי, מקפיץ אותי ממקומי ומזרז אותי להצטרף
- אליהם, ואפילו שאני מפחד ונרתע ומזדעזע, הוא נותן מקל-עזר בידי
- מפציר ומזרז עד כדי איום אולטימטיבי, להוכיח את גברותי, להוכיח
- את יכולתי לגעת למרות שידי מתחלחלות ונפשי נגעלת. לך תתפוש
- קבוריה אחד ותוכיח שאתה משהו, או מישהו. ואמא עומדת מן הצד
- ולוחשת "תעזוב את הילד, תניח לו מהסטקוזה האלה", קוראת להם בשמם
- מהבישולים, גם היא יצור כלאיים מעורר רחמים. איזה עוד הוכחות
- אתה רוצה, יה אב, אבויי? לימודים, ביזנס, הצלחה, להיות כמו
- כולם. ועכשיו אתה מרוצה? סיפקתי לך קבלות, וזה מה שהיה צריך
- להוכיח, כמו משפט במתמטיקה, ועתה אני רחוק-רחוק, בנקודת ההתחלה,
- שלי, כמו שלך.
- מחשבות ומים הולכים טוב ביחד, גם זיכרונות, גם תכנונים ותקוות
- גדולות, גם אינטימיות של גוף כאוב. אל המים הלכתי כדי לרפא כאבי
- נפש וגוף, כמו במימי האמבטיה, בפעם הראשונה שנהייתי מודע
- לזכרותי והעזתי לגעת בה בהרהורי חטא ותשוקה, ואוננתי כמו מטורף
- שחייו תלויים מנגד והכרח לו להביא את אברו לידי גמר ופורקן. כה
- חזקה היתה החוויה שסחטה את עצמותי מלשדן והזרימה את דמי בעורקיו
- וכמו הפכה את איברי הפנימיים החוצה, צעקה חנוקה נמלטה מגרוני,
- הקאתי את נשמתי ובני מעי והייתי מותש מכדי לנקות את חדר האמבטיה
- ורק רגעים רבים לאחר מכן יכולתי לצאת מן המים, כשאמא דפקה על
- הדלת והודיעה שהאוכל מוכן ושנמאס לה כבר שכל הגברים בבית נרדמים
- בעת הרחצה.
-
- בשעת השפל נסוג הים ומתגלים הסלעים, כפשעים שטרם נחשפו וחטאים
- שהסתתרו תחת מים. השוניות כמגדלי טטריס שהמסך ירד עליהן. אני
- משכשך את כפות רגלי במים הרדודים וכמו תחת זכוכית מגדלת ניבטות
- אלי כפות הרגליים של אבא, אבויי, עם הבוהן הנוטה לצידה והרווחים
- המשוכים לאורכן של יתר האצבעות, זכר לכפות רגליים שהילכו יחפות
- בחולות דורות רבים. ושוב אינני יודע של מי הרגליים הללו,
- שניבטות אלי מבעד למים השבורים - שהן המשך לגופי העומד פה למעלה
- ונסחף ברוח הזכרונות המזרחית, אך מנותקות ממני, הולכות לבדן
- ונושאות את צלמו ודמותו של הסולטן הגדול כמו שאני קורא לו
- בחלומותי. של מי כפות הרגליים? שלי, או שלך, אבא?
- שמש של שעת שפל, קרניה השוקעות מטביעות שברים-שברים של סימטריה,
- של אור והשתברויות גיאומטריות בתוך המים, בדיוק כמו
- הקליידוסקופים של JJ אהובתי מימים קודמים ורחוקים. איפה את
- עכשיו אקסית לבושה שימלת געגועים, פינה לי אלייך למרות שהנני מת
- בעינייך, חלק מן ההיסטוריה ממנה אני מבקש להינתק ולמחוק.
- וכשנחיל גדול של דגיגים שזה עתה נפלטו מבטן אמם חולף לידי, אני
- נזכר איך היתה JJ מצטרחת בין נחילי הדגיגים שמסביבנו כאילו זה
- עתה פרצו מתוכה, וצועקת אלי בתרועות ידיים משפריצות - השרצתי,
- .JJ,תראה, השרצתי. אה
- והיה כי ארצה למות, לברוח לגמרי ובאופן סופי מן העולם שאינני
- יודע עוד את מבוקשו, את הטוב והרע שבעיניו, ואת גורלות היחיד
- והרבים שלא הם בחרו בו לחיות על פניו, אז אני מגחך עד לכדי צחוק
- ובועט בצדפים לכל עבר. סידרתי אתכם את כולכם, איך אוכל למות אם
- ZOMBIE PROCESSES-כבר מת הנני? זומבי אני, רוח רפאים, כמו ה
- במערכת היוניקס שלה, אותם היתה מקללת JJ בעסיסיות, שאינם חיים
- עוד אך עדיין תופסים מקום בטבלאות הפרוססים האמיתיים, ולא ניתן
- להורגם, גם לא בפקודת KILL -9 שהיא הקטלנית מכולן, שכן הם כבר
- מתים. לחשוב עליכם המתים - אני תוהה אם החברים בסנסטיקו עדיין
- מתנצחים בלילות בשאלה האם יש יותר מתים או יותר חיים בעולם, או
- שמצאו כבר את הפתרון והלכו כל אחד לדרכו.
- הד היריה נבלע בנקישות הצדפים הנופלים אל הסלע, מתאחד עם ריח
- השמש השוקעת אל בין קימורי ההרים.
|
