123456789101112131415161718192021222324252627282930313233343536373839404142434445464748495051525354555657585960616263646566676869707172737475767778798081828384858687888990919293949596979899100101102103104105106107108109110111112113114115116117118119120121122123124125126127128129130131132133134135136137138139140141142143144145146147148149150151152153154155156157158159160161162163164165166167168169170171172173174175176177178179180181182183184185186187188189190191192193194195196197198199200201202203204205206207208209210211212213214215216217218219220221222223224225226227228229230231232233234235236237238 |
- פרק15-כתב יד
-
- נאג'יב יושב ברגליים משוכלות על האדמה, ראשו מורכן ועיניו
- עוקבות אחר תנועת האצבעות המשחקות באבנים, מסבחה של שלושים
- ושלוש משאלות לא ממומשות. יותר מאוחר, לקראת לילה כבר יתעגל
- וירכן גם גבו, עד שיתפתל צווארו וראשו יבלע פנימה אל תוך מעיו
- המיוסרים, כולו מתגלגל לכדי כדור, שבלול של יאוש. NN יושב על
- הגדר הנמוכה. נשען עם המרפקים על הברכיים, לפעמים ראשו מתרומם
- למבט הסורק את החשיכה. מזמזם לעצמו ניגון מוכר.
- במשך היום נאג'יב מאוד אקטיבי, מקרין ביטחון ואמונה והרבה כוח
- רצון. רק לפנות ערב מתחילים לזחול הפחד והיאוש. קודם לאט, וחוסר
- מנוחה מוליך אותו כמחפש מקום בטוח לכבודו של הלילה. יותר מאוחר,
- משנרגע ומצא את מקומו, חוזרת ועולה הספקנות. נאג'יב מתרכך
- ומזדכך, ואינטימיות חמימה ממלאת את התווך שבינינו, כמו להמחיש
- את הניכור שמחוצה לנו, והוא מאוד ישיר בשאלותיו ופתוח ברגשותיו
- המוסווים להפליא במשך השעות המסנוורות של היום.
- "אתה מבין מה מפחיד אותי, יה אחי?" ממשיך את שיחתנו מאתמול,
- משלשום, שיחה רצופה ומעגלית ללא סוף, "אתה קולט את החשיבות של
- המילה עבורם? הם מייחסים למלה אש"פ בדיוק מה שאנחנו ייחסנו למלה
- ציונות! אתה לא גדלת ממש בתוך זה, אתה לא יכול לדעת. אין לך
- מושג מה המילה ציונות עשתה לנו!"
- "אני יודע. הם בוואדי, ואנחנו בוואדי. ואיך נוכל בכלל לראות אחד
- את השני? אבל זה הכל מילים. וחוץ מזה שים לב שהשתמשת בלשון עבר.
- דברים משתנים, מלים משנות את צלילן, הר עם הר לא יפגשו, אבל אדם
- עם אדם - יפגשו." גם אני כבר נגוע בחיידק הסלסולים והפתגמים
- שתוקף את כל הכפר בשעות הדימדומים, "אנשים זה אנשים, למה אתה לא
- מאמין שזה ישתנה גם אצלם? הרי אנחנו מנסים לצאת מזה. לא?"
- "מי שמוכן למות למען אידיאולוגיה, מוכן גם להרוג למענה. מי
- שאוכל מלחם הסולטן - מכה בחרבו, וזה נכון לגבי כולנו. זה מה
- שמייאש אותי."
- "אהלן וסהלן." NAT מצטרף.
- "מרחאבא," שנינו מנידים בראשנו.
- "שוב אתם במעגלי אש"פ והציונות, לא יכולים לצאת מזה, אה?" לא
- ברור מהיכן הגיע פתאום, הרי חשבנו שנסע שוב לתל-אביב.
- "מה יש," אני עונה, "הדיבור אין עליו מכס."
- וברגע שהוא מתיישב, מסתלק לו נאג'יב מן השטח, "תיסבאח-עלא-
- חיר'," הוא מניד ראשו אל NAT, "לא הכל מילים כמו שאתה חושב, ומה
- שאי אפשר לדבר צריך לשתוק" ואותי הוא שואל ברטוריקה, "ואתה באמת
- בטוח שאנחנו מנסים לצאת מזה?" וכבר חומק אל תוך החשיכה. רק
- בלילה, שבלול של יאוש, שוב הוא בלתי מושג.
-
- "בזמן האחרון אני רואה אותך," אומר לי NAT, "יושב וכותב שעות
- מול המחשב, כלומר לא ממש אותך, אלא את צלליתך הכפופה על הקיר
- המואר של המרפסת. אתה מבשל משהו חדש? איזה משהו שאני לא יודע?"
- "לא, לא, שום דבר מיוחד. סתם כותב לעצמי." עניתי אחרי איזה זמן.
- "מה זאת אומרת סתם לעצמך," NAT מגחך. "אתה מפתח מערכת הפעלה
- חדשה? או שמצאת אלגוריתמים מצוינים לפתרון הסכסוך ואתה תכתוב
- תוכנית אופטימאלית ליישם אותם? הצחקת אותי."
- "לא. אני כותב לעצמי על עצמי. ואני כותב על JJ. ועל כל מיני
- געגועים שלי. סתם כך."
- "כלומר אתה כותב סיפור?"
- "כן, בערך, אני מנסה לכתוב סיפור בלשי, קצת אהבה, קצת נוסטאלגיה
- וקצת מחשבים. נו יש לי בראש מין סיפור, ובינתיים זה נהפך כמעט
- לתהליך תרפויטי, ואני מוצא את עצמי נוגע פתאום בכל מיני נימים
- שלא ידעתי על קיומם אפילו, או שלא רציתי לראות."
- "הייתי רוצה לקרוא את מה שאתה כותב. אולי תראה לי פעם."
- "אני מעדיף שלא. תן לי לגמור את זה קודם."
- ואחרי עוד דקה, NAT בשלו, "בעצם למה שלא תיתן לי לקרוא עכשיו.
- מניסיוני אפשר למצוא באג הנסתר בתוכנית מחשב, אם זו נקודה שאינה
- במקומה, או פסיק מיותר שמשתולל והופך את זרימת התוכנית על פיה,
- בכך שמראים אותו למשקיף מן הצד, ותוך כדי הסבר מפורט של התקלה
- כבר היא מתבהרת ומתגלה."
- "לא, באמת," אני אומר, "עם הכתיבה, זה אחרת. תמיד קיים החשש
- שאחשוף דבר לא מוגמר, ובכך אאבד את הסיפור כולו."
- והוא מתחיל להקניט, "מה יש? אתה מפחד שאגלה משהו חדש עליך? שלא
- פרשת בפני במשך שלוש מאות וששים וחמישה יום כפול שנתיים וחצי של
- שיחות לילה שאנחנו מנהלים?"
- "אל תגזים, לא כל יום. אני לא יודע. זה לא שאני מפחד. אמרתי לך,
- אני לא אוהב להראות דברים באמצע שלהם. טוב, בין כה וכה אני
- עייף. אני חושב שאני הולך כבר לישון."
- " OK, שיהיה כמו שאתה רוצה. העיקר שאתה נהנה ממה שאתה עושה."
-
- למחרת הייתי די עצבני ומועסק כולי בשיחה שלנו, הנה אני עומד
- לפתוח את המגירה. אולי הגיע הזמן. אולי זה הרגע הנכון, וצריך
- לעשות את המעשה. הרי גם NAT יבין זאת מיד כשיקרא, כולי מלא
- סקרנות לתגובתו לתוכנית היוצאת אל הפועל לקראת סוף הסיפור שלי.
- לפני הצהריים הדפסתי את שמונים וחמישה העמודים, בהדפסה לא צפופה
- מדי ולא כל כך מרווחת, ככה די נוח לקריאה. זו לי הפעם הראשונה
- שאני מתבונן בטקסט כשהוא מודפס ולא על גבי המסך. ואז כבר מצאתי
- את עצמי עובר מהליכה רגילה לריצה קלה ומוסר בידיו את הדפים.
- "נו אז למה הדפים לא ממוספרים? איך אתה רוצה שאני אקרא דבר
- כזה?" מגחך NAT כבוחן מחדש עד כמה אני שלם ובטוח עם עצמי.
- "תפסיק יה נודניק. יה טיזר. יה לורנס. תסתום את הפה ותקרא." אני
- תיכננתי ללכת בשקט הביתה ולהתחיל לקרוא בספר החדש שמחכה לי כבר
- יותר משבוע על יד המיטה, אבל מרגע שהתחיל NAT לשים את עיניו
- בכתב, לא יכולתי לזוז משם. מצאתי לי מיני תעסוקות קטנות במטבח,
- ובכל מקרה אני מציץ מדי פעם לבחון את הבעות פניו. במהירות
- מתרוצץ מבטו והופך בדפים עד למחצית, אני יכול לחוש את קצב
- נשימתו מתגבר והולך ומתרגש, עד שהיא נעצרת. אז הוא חוזר אחורה
- כמה עמודים, מסדיר מחדש נשיפה אחר שאיפה, נאנח, מתהלך שני
- סיבובים מול הספה המאולתרת בפינה, מתיישב ומרים את רגליו וממשיך
- לקרוא. מה עובר לו בראש?
- ג'וחא השכן דופק בקיר ללא הרף, שוב הוא מתקן ומטליא את ביתו
- העשוי בלאו הכי מתוספות וקרשים והדבקות מזדמנות. אגדה מהלכת
- בכפר, על ג'וחא החשדן, שעמד פעם על הגג והטיל את מימיו אל
- הרחוב. איש עבר שם וג'וחא הפסיק להשתין. שאלו אותו: למה הפסקת?
- אמר: אני פוחד שהאיש ימשוך אותי בשתן ויפיל אותי ארצה. עד כדי
- כך היה חושד בכולם, חוץ מבילדיו. מעולם לא העזתי להגיד לו כמה
- זה יראה אבסורדי אם יבוא יום ויגלו שבניו חברים בחוליית פדאיון
- והשתתפו בפעילות מזוינת, וזה יקרה יותר מהר ממה שהוא יכול לנחש,
- כי גם כך הם כבר בקצות העצבים המוצתים שלהם, ויבואו הטרקטורים
- ויסתמו ויאטמו לו את קירות ביתו המוטלא, ויעקרו ממקומם את העצים
- בכניסה, שגם עליהם הוא טורח ללא לאות. קצב הדפיקות מתגבר והולם
- בראשי, ואני לא אומר לו כלום, לג'וחא, למרות ששעת צהריים כבר,
- כי מזמן התהפך פה סדר היום ונעשינו כמעט בטלנים בכורח, שביתות
- והסתגרות, כך שנת אחר-הצהריים הפכה למנהג כמו אצל האנגלים
- בתקופת המנדט, להבדיל הבדלות שונות, ומתי עוד הוא יכול לדפוק?
- בערב אולי כבר יודיעו הרמקולים על עוצר, וג'וחא יעמוד מול
- החלון, בהייה של כלום, שעות רבות, ובנו איברהים בחלון השני.
- בדיחה איומה אנחנו מספרים עליו ברגעי ציניות, שיותר טוב לו
- להיות רעול פנים ויחסך מאתנו מראה פניו המכוערים והמחוטטים.
- מאחורנית נראים האב והבן אותו הדבר בדיוק, מכנסיהם הרחבים
- משתפלים מעל שומנים לא מרוסנים, ולשניהם אין ישבנים, כך אני
- מציין לפני, וזה לא קשור רק לעמידה נכונה של אגן מורכן אלא גם
- למידת מושפלותם מול הכיבוש. מתי כבר תתפסו תחת?
-
- להט רב נאגר בקירות האבן וגם בטלאים של הפח והנחושת, בשעות
- הצהריים החמות. להט שאיננו משתחרר עם בוא הערב הקמצני ואף לא
- בעונת השנה הקרירה יותר. סיר הלחץ הזה מפחיד אותי מאוד. ואל
- מהלומות הפטיש הכבד מצטרפות נקישות של איזמל החורק וחורט תעלות
- בראשי המסתחרר, כמו תופי טאם-טאם מלווים צלילי מיתר וקולה של
- אום-כולתום עולה בסערה ובוחש ורוחש ומרתיח בעבועים בכל לב-שומע,
- מסתלסל ומצית געגועים נשכחים. לבסוף משתרבבת לה תקווה אל סערת
- הרוחות הזו, מיליונים שומעים אותה וקשובים עתה בדריכות לצלילי
- הרגיעה שיבצבצו בעצלתיים מבעד לסלסוליה, וינחיתו אותנו אט אט
- מהגבהים הנרגשים אל עבר קרקע בטוחה.
- "תגיד," NAT קורא לי מן החדר השני, "מאיפה צץ הרעיון של ברזיל?
- איך זה ש-JJ לא יודעת בכלל שאתה ערבי, ועוד פלסטיני?"
- "פשוט מאוד, אנחנו התייחסנו אחד אל השני כבני אדם ולא כבני עם."
- "נו, באמת."
- "טוב תראה," אני מגחך כמודה באשמה, "בהתחלה היא חשבה שאני דרום
- אמריקני, ברזילאי, וזה מצא חן בעיני, ושיחקתי לידי דמיונותיה
- הפרועים את הטיפוס שרצתה למצוא בי."
- "שאלו את הפרד מי אביך, ענה דודי הסוס," כרוצה להגיד - מתהדר
- בנוצות לא לו, נדבק גם NAT בחיידק.
- "והברזילאים כידוע, מבלבלים בחזותם שכן הם לפעמים בהירים כארים
- מזרח-אירופים ולעתים שחורים כאפריקאים ממש. ו-JJ מתעקשת לרחרח
- ולשכנע אותי שמוצאי מברזיל. נו, ואחר-כך, כשהתקרבנו יותר, אתה
- יודע איך זה, היא נדלקה משירי באהיה ומסיפורי ימאנז'ה, וכבר לא
- יכולתי להודות בבלוף הראשוני, התמים שלי, בדיוק כמו שלא תשאל
- לשמו של המטלפן לאחר שכבר פתחת בשיחת אהלן ומה נשמע, למרות שלא
- ידעת מי המדבר, וקיווית שתוכן השיחה יסגיר את זהותו. האמנתי
- שהדברים פשוט יתבהרו איכשהו בהמשך." אבל שקרים לבנים כאלה,
- באופיים הם נוטים להתחפר ולהעמיק ולהסתבך, ולאו דווקא להיפתר.
- "ובסוף, נו זה כבר ברור, היה לי אינטרס חזק מספיק כדי להתאמץ
- ולהמשיך ולהסתיר."
- "באהיה, באהיה," נובח NAT ככלבלב צעיר, מקשקש בזנבו וחוזר
- לכורסא.
-
- כשסיים NAT לקרוא את הפרק 'לשם שמים' וניכר בו, כיוון שהסמיק,
- שנסער קצת מיחסי גבר ואשה וארוטיקה, והמשיך לקרוא את סיפור
- הרפתקאותי עם JJ מטייק-היי ועד לאומגה, לצלילי אום-כולתום
- המאנפפת את הטונים האחרונים של "אמל חייתי" (תקוות חיי). אז קם
- בפתאומיות, אינני יודע איך לפרש את חיוכו, האם ציני או מזדהה,
- נשען על משקוף הדלת והביט בי מטפל בפינג'אן הקפה.
- "פצח קולך בשיר ושלח את פניני לשונך ונשמע מה בפיך," אני אומר
- לו במליצות, מרוב מבוכה.
- "טוב, אז ככה. אני לא כל כך יודע איך לאכול את הסיפור שלך.
- לפעמים נדמה לי שכל הדמויות פלקאטיות מדי, לקוחות מעולם מושגים
- של המדיה של המאה העשרים, אב-טיפוסיות עד כדי גיחוך. ואז אני
- מגלה הרבה רגישות וחשיפה של פצעים פתוחים, שלך, שלי, שלה, שלו,
- שפשוט ממיסה אותי. ואני שואל את עצמי אולי זהו ז'אנר חדש שלא
- הכרתי עד כה? אבל לפעמים נדמה לי שאתה עושה פארודיה. על
- הפסיכולוגים ועל העיתונאים ועל אנשי המחשבים ועל האמריקנים
- והישראלים ובכלל. בכל דבר משתרבב איזה גיחוך, למשל הדוקטור, האם
- אתה מכיר אותו? היית פעם בטיפול? ולמה באמת לא החלטת להקרין
- אותו כהולוגראמה, אם כבר - אז כבר. בכלל, אם מדובר בפארודיה על
- האהבה ועל הכאב והניכור, אני לא יודע אם אתה מצליח לצייר
- בדקיקות את האבסורד הקיומי, כמו שאני תופס אותו. אגב, גם לי לא
- סיפרת אף פעם מה הקטע של כתובת הקעקע על הירך שלך."
- "האמת, שלא חשבתי בכלל על פארודיה, וגם לא התכוונתי לתלות
- פלקאטים, ואת דוקטור קרנל המצאתי מהתחלה ועד הסוף. מה יש? זו
- החירות הנעימה שיש בכתיבה, בהמצאת סיפור. יאללה, תמשיך לקרוא עד
- שהקפה יהיה מוכן," כך עצרתי אותו משטף הדיבור, הרגע הקשה יותר,
- אני כבר יודע, יגיע לכשיסיים את הקריאה ויהיו גם הדפים שלשמאלו,
- הפוכים על גבם בערימה הימנית. "קפה מזבוט רצית?" אני צועק אל
- החדר השני, רק כדי לוודא שלא הסתלק לו פתאום. "כן, שוקרן, טיפ-
- טיפה סוכר, הרי אתה יודע כבר." בסדר, הוא עוד שם.
-
- עתה, משסיים את הפרק על אוקסימורון, כבר אנחנו ישובים אחד מול
- השני, שואפים שנינו במציצה קולנית את ריחו של הקפה הקטן במסירות
- רבה, כמו זאת המלאכה והמטרה שלשמה התכנסנו, ו-NAT נהיה רציני
- ופונה אלי בכובד ראש כזה, "באמת היית חייב לסיים את זה ככה?"
- "מה ככה?" אני מיתמם, כאילו לא יודע על מה הוא מדבר.
- "כאילו שאתה לא יודע על מה אני מדבר. מה שכתבת על JJ. ומה שהיא
- מוצאת בדיסקים של מחשב קוברה, ואוקסימורון. ועל המוות שלך."
- מבטו של NAT משתהה על המנורה ואיננו ממצמץ אפילו מאורה המסנוור,
- ודיבורו נעצר בפתאומיות כנזכר באיזה דבר ותוהה בליבו, רגע,
- בקריאת הפרקים הראשונים אפשר להיות בטוחים שהם נכתבו על ידי
- JJ, מפיה ובדיו שהם רק שלה, או אולי על ידי ד"ר קרנל? מיהו
- בכלל? ואולי זה בכלל לא משנה. ההיפוך הזה יכול לעבוד לשני
- הצדדים, להאיר פנים מעורפלים, לא נגיד אפלים, בדמויות שכבר
- חשבנו שאנחנו מכירים, או שמא לערפל ולטשטש עוד יותר.
- "אני לא קולט כבר שום דבר," מתעורר NAT מחדש, "למה, תסביר לי,
- למה זה חייב להסתיים במוות?"
- אני מניד ראשי, כן ללא מילים. ברור שחשבתי על זה הרבה ואף יותר,
- לפני שהעזתי לתכנן את הסוף ועלתה במוחי האפשרות המבריקה הזאת,
- ובעצם היחידה. "תביט, אתה יודע כל מה שאני יודע. אתה רואה כמוני
- את החיבוק הפטאלי שלנו עם בני דודינו, ועם האחים שלנו, אתה מבין
- בדיוק שבמשחק הזה אין מנצחים ואין מנוצחים."
- "אתה מתכוון שיעלו עלינו? מה, השתגעת? תפסת רגליים קרות?"
- "אתה הוא שלא מבין שום דבר. אם זה לא יהיה השב"כ שירים אותנו על
- טיל, ככה הם קוראים לזה, אז יריבנו שמבית, ואם לא הם, אז חברים
- טובים מאש"פ, וכולי וכולי."
- "אני לא יכול לשאת את המחשבה שאתה באמת מאמין בזה. אני מעדיף
- לחשוב שחיפשת סיום דרמאטי, או רצית שזה יהיה ספרותי יותר, השד
- יודע מה. רק חבל שאתה לא מבדיל בין החיים לסרט בקולנוע או
- לסיפור טוב. הדראמה האמיתית בחיים היא דווקא לא להעלם ולא
- להימחק ברגע שלא יודעים איך להמשיך. אתה לא חייב לענות לי,"
- ממשיך NAT בשלו, "אבל למה מוות? ואיך תמשיך את הסיפור שלך,
- הטקסט הרי דורש ממך תשובות ברורות, הרבה יותר ממני."
- "מה שברור," NN אכן משנה את הנושא ומתחמק מהשאלה, "שזו תהיה
- הקלה גדולה ל-JJ ולאובססיה שלה למצוא מה קרה איתי. בכל מקרה זה
- טוב שהיא תפסיק לשאול שאלות, את עצמה ואת האוקסימורונים
- והקוברות למיניהן. אתה קולט שכבר מחורף 88' אני פה? יותר
- משנתיים שהיא עסוקה עוד ביחסים שלנו, זה נראה לך נורמלי?"
- "גם אתה עוד עסוק בזה, דיר בלאק, תראה את ערימת הדפים הזאת, על
- ,NAT דרך אגב," צוחק .JJ מה אתה כותב אם לא על היחסים שלך עם
- "בגלל זה אתה שר ומזמזם תמיד? כדי שהמוות, לכשיגיע, יתפוס אותך
- ברגע של שירה?"
- "עזוב, הזמזום זה באמת סתם עניין ספרותי, מה יש, אתה כבר לא
- מסוגל להבדיל בין תפל לעיקר?"
- "תירגע, מה אתה מתחמם פתאום עלי. אתה לא יכול לקבל קצת ביקורת?"
- "אני לא יודע," NN מנגב את הזיעה מפניו, לרגע הוא נראה כה חסר-
- אונים ומטושטש.
-
- "NAT ".OK.No problems קם בהחלטיות מעם השולחן, ובועט ומפיל
- את השרפרף עליו הניח את רגליו בעת הקריאה. כאילו שהוא צריך
- פתאום את הגובה, ואת מרחב התנועה כדי לסכם איזה עניין, כדי
- לתפוש פיקוד, "הכל פתור, אם כך, כמו בטקסט שלך. אולי אתה רוצה
- שאני אעזור לך בחיסול, וככה תפתור כמה סימני שאלה. אין לי בעיה
- לעשות את זה, למענך כמובן, ואני גם אדאג לעדכן את הרשומות
- בפאריס, במאגר המידע של קוברה. ואוודא שאוקסימורון אכן מדווח.
- בחיי שאין לי בעיה לעשות את זה. ואם אתה כל כך בטוח ש-JJ תאמין
- לג'אד כשהוא יבוא ויוליך אותה ברמזיו, ותלך שבי אחר קסמו
- והנחיותיו, ותחדור לאוקסימורון באיזה רגע, ותסתכל ברשומות - אז
- פשוט מאוד זה מה שנעשה. אני אטפל באוקסימורון, וגם אדאג כבר
- לשלוח אליה את ג'אד."
|