123456789101112131415161718192021222324252627282930313233343536373839404142434445464748495051525354555657585960616263646566676869707172737475767778798081828384858687888990919293949596979899100101102103104105106107108109110111112113114115116117118119120121122123124125126127128129130131132133134135136137138139140141142143144145146147148149150151152153154155156157158159160161162163164165166167168169170171172173174175176177178179180181182183184185186187188189190191192193194195196197198199200201202203204205206207208209210211212213214215216217218219220221222223224225226227228229230231232233234235236237238239240241242243244245246247248249250251252253254255256257258259260261262263264265266267268269270271272273274275276277278279280281282283284285286287288289290291292293294295296297298 |
- פרק13-נאדיה
-
- כשצבעי השמים מתערבבים עם צבע האדמה, כך בטח JJ היתה מתחילה פרק
- חדש, וטובלת את מכחולה באדומים וכתומים. ואילו השמים שלי אפורים
- הם, מלבד לובן עננים בודדים, וזו האדמה שחורה כמעט, וביניהם כל
- 16 דרגות האפור, כמו על גבי המסך הגראפי שלי, שאולי אשפר אותו
- עכשיו ל-256 דרגות אפור. כשראיתי את המסך בחנות בשמו
- "GRAYSCALE" נזכרתי באוטובוסים מסוג "GREYHOUND" שבאים ליד שער
- הפרחים, מקום שבו נהוג לרכז את החשודים, ובולעים לתוכם אוסף רב
- של מכוסי-פנים ומאוזקי-ידיים אל מחנה המעצר. בסך הכל אוטובוסים
- כמו שהיו לוקחים אותנו לטיולים מבית הספר, גם דרכם ראיתי את
- העולם רק בשחור-לבן, מקסימום ב-16 גוונים של אפור, ויותר מאוחר
- אולי אפילו 256, אבל בצבעים התחלתי להבחין ולהרגיש רק לפני כמה
- שנים, בתחילה דרך אישוניה של JJ שהיתה מתייחסת אליהם, ולא רק
- כשמציירת. רומן הצבעים התחיל עם הסגול, ורק בכפר, עם נאדיה, כבר
- טיפסתי לאורך כל הקשת. אלא שבתחנה המרכזית שבדרום תל-אביב, שם
- אנו מחליפים את בגדינו לפני שנגיע לחנויות האלקטרוניקה, אין צוק
- וים ואדומים וכתומים, רק שחור ואפור. שעת העומס. באין מפלט
- אנחנו מפלסים דרך בין אוסף רב של טיפוסים הנוהרים כעדר בדרכו
- הביתה, האם לא כבהמות נראים אנשים באוטובוסים יושבים זה מול זה,
- מבט בוהה וחסר עניין, אישונים מתגלגלים בעייפות לקצב תנועת
- הגלגלים, ראשים מתנדנדים כחסרי עוגן עם קול עצירת בלמים חורקים,
- מווו.
-
- כשנזדמן לנו רגע לבדנו, שוב אני מבחין במכנסיו הכחולים של
- נאג'יב ושואל אותו "למה רצית שנחליף בגדים? עד שמצאתי ג'ינס
- הדוקים וקרועים בברך כמו שאמרת לי."
-
- "בתל-אביב חייבים להיות מודרנים," הוא עונה בידענות. "להראות
- כמו כולם, ואסור להתבלט. שלא ישימו לב אלינו, ביחוד אם עוברת
- מכונית משטרה, או אסקורט לבנה. גם אותם אני מריח מרחוק. מה
- לעשות, צריך להיות תחמן. יה-עיני אבו-עלי."
- "ולמה לא רצית שנצא בג'ינס עוד מהבית? ולא נעלי התעמלות? בכלל,
- כל העניין הזה של הלבוש אף פעם לא נראה לי מי-יודע-מה משמעותי."
- "כי ג'ינס זה השביבה שזורקים אבנים, ונעלי ספורט זה לשביבה
- שבורחים מהר כשבאים לתפוש אותם אחרי שזרקו אבנים. מסובך מדי
- בשבילכם?"
- "אף פעם אתה לא מרגיש חופשי, אה? להיות אתה עצמך, לא זיקית."
- NAT מסתובב נגד הזרם וחוסם את דרכו של נאג'יב, מתפרץ בלהט המעלה
- מיד את המחשבה שהוא מתחשבן פה איתו בעניין אחר, אבל NN מזדהה
- בכאב המוכר של הזיקיות, הן כך הרגיש בעצמו, במועקה הסוגרת עליו
- בתוך עולם של הכחשות ושקר פנימי, בתוך מסכת של תפקידים כפולים
- שלקח על עצמו ונגרר גם יחד, בשיא הריחוק הסמוי מול JJ, בתקופה
- התל-אביבית הקצרה והמצומקת, שהיה גם פסגת תאוותו, ובמשחק כפול
- ששיגע את דעתו.
- "בטח לא בתל-אביב. כמו שאומרים, אלכלב פי ביתו סבע (הכלב בביתו
- אריה, או - כל אחד מלך בביתו), אבל לנו לקחו את הבית, אתם לא
- קולטים את זה. אתה יודע מה, בכלא, רק בכלא, הרגשתי ממש חופשי.
- שוב תגיד לי כמה שאני רומנטי, אבל באמת ששם זה אחרת. שם ההנהגה
- נותנת את ההוראות. שם למדתי את העברית, יה אחי, ושיהודים וכיבוש
- זה לא אותו הדבר."
-
- בינתיים אנחנו בעצמנו נמצאים מהלכים בקצב של אנשי העסקים
- הממהרים לסידורים אחרונים לפני סגירת החנויות והמשרדים, מווו,
- וגם אנחנו יש לנו עניינים לסדר. הרי לתל-אביב הגענו כדי לקנות
- את המעגל האלקטרוני שיאפשר לנו את ביצוע משימתנו, המרגשת אותנו
- יותר מכל, המזרימה דם גם בעורקי ההרפתקנות המדעית/טכנולוגית
- שלנו, וגם בוורידי זעם המהפכה ותסכול האין-אונים של הפליטות.
- ובכן, לפי הבנתנו ושעות ההכנה הרבות שהשקענו בכך, גילינו ערוץ
- חדש ומתוחכם להפצתם של הרעיונות והמסרים שהיו עד כה נחלת
- הכרוזים, ערוץ חדש במובנים נוספים, כי גם הטלוויזיה הישראלית
- החלה להפעיל ערוץ שני, אשר לא נקלט אמנם בכל חלקי הארץ, אך
- לגבינו היווה מקור מצוין לשידור, גם קל להתלבש עליו ולינוק
- מזרמו. ולשם כך יש לנו כמעט כל מה שצריך.
- לא נזקקנו אלא לשלושה דברים. לטלוויזיה ולמכשיר וידאו ביתי
- שישמש כמגבר וכמשדר טלוויזיוני, וזה כבר נוכל להשיג מאחיה של
- נאדיה שהגיע מכווית ובזרועותיו מכשירי חשמל ללא מכס, ומסר אותם
- לנו משום שפחד שהמינהל יחרים לו את כל הציוד. ועוד נצטרכנו
- למעגל חשמלי מתוחכם דיו, שישמש אותנו להפקת אותות הזהים לסימנים
- של משדר הטלוויזיה האמיתי. מדובר בשני סוגי אותות, אחד המסמן את
- תחילתה של כל תמונה ומכוון אותה אל הפינה השמאלית עליונה של
- המסך הביתי, ואחד המסמן את תחילתן של שורות בתמונה המוצגת, 625
- שורות במספר, כמספר ימי האינתיפאדה עד כה, הנסרקות לסירוגין
- בשני מעברים מהירים של קרן המרקע. עוד אנחנו צריכים מכונה
- שתיצור את התמונה שאנו רוצים לשלב בשידור, וזה ניתן לעשות בקלות
- עם המחשב הביתי שלי ותוכנת PAINT המורצת עליו. בחודשי השעמום
- והציפייה אפילו הספקתי לתכנן עבורה פונטים ערביים, אותיות
- תחיליות ואמצעיות וסופיות, כמה הרבה, בנוסף לאנגלית שבמקור. מי
- יכול היה לנחש בימי סנסטיקו העליזים כשהשתעשעתי בצבעים
- וגראפיקות ומשחקים, את השימוש המופלא אליו נועדו.
- אז התחלנו לתכנן את הנסיעה לתל-אביב, כדי לקנות את הרכיבים להם
- נזדקק בבניית הלוח האלקטרוני, מה שהזכיר לי שהגיע הזמן לחדש
- בשנית את אשרת השהייה שלנו כ'תושב ארעי'. הסיכוי קטן לקבל תעודת
- תושב קבוע במינהל האזרחי, זאת אנחנו כבר יודעים, אבל הארכה
- תינתן בקלות, כך אנחנו מקווים. נאג'יב תמיד ידו מושטת אל הכיס
- לוודא שכל התעודות במקומן, כרטיס ירוק, אישור לבן, פתק כחול.
- אבל איננו רשאי לשהות שם בלילה.
- זה די מעצבן, אפשר לומר בהמעטה, שחייבים להגיע לתל-אביב עבור כל
- עניין הכרוך בקידמה, שירותים רפואיים, טכנולוגיה וכו'. את
- רחובות העיר הזאת מנקים ערבים כמונו, אך בכפר שלנו לכלוך
- והזנחה, ולא מתקדמים, לעזאזל. NAT אומר שככה זה, כאשר אין קבלה
- מוחלטת ואין דחייה מוחלטת, אז נשארים תקועים. כן, פנטאזיה
- מלופפת במציאות.
-
- תל-אביב. בימים אחרים, אני יודע, הייתי יכול להרגיש בעיר הזאת
- טוב מאוד. ניחוחות ניו-יורקית מהולה באוויר מזרחי של ים מערבי.
- בימים אחרים, אני אומר, ומתכוון לא רק לזמנים קדומים המוכרים
- מהסיפורים של אבא, על יפו, על תל-אביב, יריד המזרח, חולות
- מתפוררים ותחושה סובבת של חלוציות לא להם, שהסעירה גם אותם
- ברגשות מעורבים. ימים אחרים יכולים להיות גם בעתיד, יום אחד,
- ימים רבים, של שלום ופיוס ואולי גם סתם מובנות מאליה של פשטות
- חיים ללא מאבק וקיפוח. רוח קרירה ואווירה חד פעמית זו של
- עירוניות אנונימית מגרה בי לרגע את האופטימיות הרומנטית
- שהתגעגעתי אליה כל כך, האם באמת אפשר לשכוח מאיפה באת, ולעבור
- תהפוכות, תפנית כה חדה בזרם התודעה שהיתה מתכווצת כמעט
- בהתייפחות רק לפני שעות קטנות במחסום המעבר, לשחרור אמיתי של
- תקווה ואמונה? או שמא זאת אשליה. הרי זה לא רק עניין של שנאה או
- אהבה. אך לא. כלומר, אך כן. חייב להיות איזה ניצוץ חלומי של
- תקווה בתוך עולם הפנטאזיות שלהם, אני זה לא הם.
- הטיית מבט בזווית של ארבעים וחמש מעלות מסגירה גגות של בתים
- נמוכים, עץ דקל ומעט עננים השטים ברוח, הישר מריאותיה של העיר
- לכיוון הכפר שלנו, אך שם הרוח נעצרת ונבלעת בתוך סימטאות וקירות
- לוהטים מעוצר ומיאוש, גם שם אולי זווית מבט של ארבעים וחמש
- מעלות תפרוש בפנינו תמונה דומה, אבל לא כך בזווית של שלושים
- מעלות או שישים. אז תהיה התמונה לגמרי אחרת. שישים מעלות כלפי
- מעלה, בתל-אביב אדומים השמיים ומוארים ומלווים את חיפושינו
- העקרים באווירה של רומנטיקה יומיומית ואילו בכפר השעות הללו של
- לפנות-ערב מביאות עמן מתח וחרדה וחשש גדול. שוב ושוב אנחנו
- נתקלים במבטים בוהים של בעלי חנויות שאינם יודעים על מה אנחנו
- מדברים, ולא מוצאים כלום ממבוקשנו, הם רק יודעים לספר שניתן
- להשיג דברים כאלה, מעגלים אלקטרוניים כמו שאנחנו מחפשים וכרטיסי
- מחשב מוזרים, אצל קרמר אחד בירושלים.
- את מד הזווית אני פורק מעלי בכניסה ליפו. אנו פונים ימינה
- לכיוון הנמל, וכאן צריך אפראטוס אחר, אין זוויות, רק מעגלים
- משיקים ומתערבבים זה בזה. לצד מחנה צבאי מגודר ומתוחם היטב עומד
- לו עוד בניין ואנחנו סובבים סביבו אוזנינו משולחות אחר מוסיקה
- מעורבת הבוקעת מפתחים עליונים ותחתונים. בקומה העליונה, שלטים
- ואורות ותמונות פרסומת, מועדון, חגיגת פוליקר, אל תכעסי עיניים
- שלי. ומתחתיה קומת קרקע, בכניסתה צובאים אברכים צעירים, פאותיהם
- מגולגלות תחת כובעים שחורים כמו אלו שהיכרתי בניו-יורק, שני
- פתחים לאולם וכבר בכניסה נפרדים הגברברים הצעירים מנשותיהם
- המשובסות, חסידים מקפצים בתנועות לא טבעיות אל עבר אלוהיהם.
- ריחות כרוב כבוש ודג מתקתק מגרשים אותנו בחזרה אל מליחות רוח
- הים. לא די בחגיגות - קומת מרתף לו למועדון, שולחנות ארוכים
- וצפופים, שביסים גם פה מרבים צבע, שירה מוכרת, חתונה ערבית, פה
- באו לחגוג אלה מרמאללה שאינם מעיזים לעשות זאת בשטח ההפקר של
- עוצר ואבנים מתגלגלות. לרגע אני שואל את עצמי איפה רעולי הפנים,
- ואחר-כך מאוד מתבייש, על הבדיחה הלא מוצלחת, והמשולש בו אנו
- נמצאים נראה לי כמשולש ברמודה, מרכז העולם, מדביק תרבויות
- ואנשים ובולע אותם במצולות שחור הערבוב.
-
- מוטב היה לנו אילו חזרנו אל הכפר עוד לפני בוא הלילה, אך מכיוון
- שהשתהינו, לא ניתן עתה לעשות דבר כי אם להתחיל לחפש מקום מסתור,
- פינה להניח בה את הראש, שלא להיתפס בעיר ללא רישיון שהיה,
- ובידינו מיפרטים אלקטרונים חשודים, בלאו הכי נחשדים גם חפצים
- תמימים לגמרי, ואם תיתפס ובידיך פיסת נייר סתמית או בובה או חסה
- או כרוב, בכל מקרה יהיה זה חפץ חשוד המצדיק את מעצרך ליממה או
- עד חצי שנה, ונהיה מופללים עוד לפני שהוצאנו הגה מפינו, מה עוד
- ששרטוטי תוכניותינו בכיסים.
- חששנו שחוסר המזל דבק בנו, עד כדי כך שנאג'יב אומר "אם נלך אל
- הים - הים יתייבש." אך הים לא יבש, ולאורך חופה של תל-אביב
- אנחנו בדרכנו חזרה לשום-מקום. יש להיזהר באופן מיוחד כשעוברים
- ליד גן העצמאות, שם כל חמוד חשוד, ומסלולינו להיום מסתיים בצפון
- העיר, לא רחוק ממקום שפכו של הירקון אל הים, איפה שהיה בית
- החרושת לסיגריות של היהודים והנערות החלוצות היו יוצאות אל השמש
- בשעת הפסקת הצהריים, כך אבא מספר, והוא נהג להציץ בהן, ובנו שם
- נמל ואבא כבר ידע שהוא יהיה יותר טוב מהנמל ביפו, שם לא נתנו
- להם להיכנס ומכל דבר רע הם הוציאו דבר טוב, כמו שהוא אמר. וגם
- אנחנו מנסים להוציא עכשיו איזה דבר טוב מהיכן שאנחנו, ומוצאים
- בניין ששערו פתוח, קן של תנועת הנוער העובד והלומד, JJ בעצמה
- היתה מודה בכך עד כמה הם מגוחכים, ישראלים יפים המנסים לשמר את
- מסורת החלוציות הציונית בתנועות נוער-חסר-מפתח. במשך היום
- בוודאי מתרוצצים פה נערים חסרי-מעש ושרים שירי מולדת מיושנים,
- ועכשיו בלילה הבניין ריק ושומם ומחפש איזו דמות אנוש להפיח בו
- רוח חיים. אנחנו מחליטים להתמקם בו.
- לפני שניכנס יש לבדוק ולגשש האם החושך מסביב נקי ואינו נותן
- חסות לסכנות ואיומים מיותרים, ואת כל הדרך הזאת עשינו בשקט וללא
- הגה וכל אחד חושב מחשבות לעצמו לבדו בליבו. זוג רוסי מבוגר
- מטייל עם כלבם בשעת לילה שקטה ונראה שלשונם מסתכסכת כשהינם
- מתכננים כבר כמה רגעים לשאול אותנו איזו שאלה. בסופו של דבר
- מתקרבים אלינו ושואלים בעברית עילגת וב'ריש' מתגלגלת, שפה
- שכולנו מבינים אך לא נענים לה, "סליחה, בחורים, מה השם של נהר
- זה?" נאג'יב היחידי שיוכל לענות בעברית רהוטה, והוא אומר
- בחגיגיות קומוניסטית עתיקה, שוב מוכיח לי שאינו חסר חוש הומור
- כפי שנהגתי לחשוב לגבי חברי הערבים בהכללה פושעת, "זהו נהר
- הוולגה," כולנו מתפקעים מצחוק, כולל הזוג הרוסי שאינו מבחין
- למזלנו במבטא הערבי הניסתר מאחורי דיבורו של נאג'יב. כאילו היתה
- זו בירכת לילה טוב.
-
- אנחנו פולשים אל המיבנה הנטוש זמנית ומוצאים מזרוני התעמלות,
- עליהם אולי דילגו במשך היום נערות קטנות-שדיים בנות-טובים בעת
- השיעור לבלט, ונערים בחוג להגנה עצמית, באחד מאולמות הבניין. אך
- אנו חסרי מנוח לחלוטין.
- מבעד לחלון, החסום בתריס כבד, אני רואה את פינת הרחוב דרך חריץ
- אחד מואר וגלוי כמו דרך עינית המיקרוסקופ המצמצמת את העולם לכדי
- פס דק והתמונה מוגדלת מאוד, שם ניצב לו פאב וכתר לו שלט זוהר.
- המקום נקרא ;J&J. השלט מואר באותיות הללו, בצבע אדום ובוהק,
- ואיננו משרה עלי אווירה רגועה יותר, וכך קולו הצרוד והמוכר של
- טום וויטס, הבוקע מאותו כיוון וכמו לש בפצע פתוח, נוגע בנימים
- דקיקים ונסערים. גם קולות של משחקי מכונות עולים משם, כך נדמה
- לי, זכר למשחקי יחיד וזוגות בהם פצחנו בימי סנסטיקו. מה קורה לה
- בימים אלה, לחבורה האמריקאית שלי? אבל כעת אינני ישוב על כסא
- גבוה עם כוס בירה ביד, וטום וויטס רחוק מאוד, והבאסים אינם
- מרעידים את ישבני, ובכלל פה זה לא משחק.
-
- לפנות בוקר, אני מתעורר משינה שכלל לא ישנתי. חלומות בהקיץ ליוו
- את חוסר מנוחתי, והעיר עדיין תמימה. זו אינה תמימות של בתולים,
- וגם לא תמימות של אשה מבוגרת שפרשה לה למינזר. העיר תל-אביב
- בתמימותה נראית לי כזונה שנתעייפה מזוועות הלילה שחוללו רגליה
- ואצבעותיה גרומות הפרקים, ותיגרות עם שכנותיה לעיקול הכביש,
- וארובת רידינג נופחת נאדים פתאומיים וקולניים של בחילה. את נפשה
- אינה יודעת והיא נחה ומוטלת בשינה כבדה ומוצקה והכרחית לרפיון
- שרירי קרסול מתוחים שהילכו על נעלי עקב גבוהות ומעוותות,
- וניקיון המצפון שעליו לשאת שוב מחר בבוקר את זוועות מעשי גופו.
- ועל פניה הנרגעות בשנתה, ולקראת אור בוקר, משהתאושש מעט הגוף
- מגיהוקים של שיכרות ומכאבים של תשישות, אפילו עולה בשנתה חיוך
- מבוייש ותמים. מצאה מחבוא בחלומותיה, והוקל לה, ובתמימותה אני
- מוצא בלבי אף רחמים אליה וסלחנות מול המבוכה הקורעת אותה
- בשחיתותה.
- עם השכמתה של העיר גם אני מתעורר משינה רדופה ונזכר שחלמתי על
- נאדיה. היא ישבה ברגליים משוכלות בפינת החדר. תמיד היא יושבת
- בפינה כמו גזרה על עצמה הסגר יותר חמור מזה שנגזר עליה מגבוה -
- שתהיה עצורה בביתה, ועל הקיר מולה תלויה תמונה של סעדי, וכולם
- יודעים שזה מקומה הקבוע, שם בפינה, כל מי שבא ביחיד או במשלחת
- לפקוד ולהתייעץ ולהזדהות ולהתנחם אצלה, ואני משלה את עצמי שרק
- איתי ואולי גם עם הבן שלה היא מעזה ומרשה לעצמה לשנות מקום
- ולהתהלך בחופשיות בביתה.
- בחלומי נאדיה מספרת לי על חלום שהיה לה והיא אכן אינה זזה
- ממקומה אך תנועות ידיה וראשה מעבירות את שנינו אל תמונת החלום
- שהיא מציירת במדויק. חביבי, היא שופכת בפני ומזרימה את החלום,
- יש שם מגרש בוצי גדול כמו השטח שניבט אלי עכשיו מול החלון
- הצפוני מצידו השני של הירקון, ונאדיה מטיילת בבהונות זהירים של
- כפות רגליה השורשיות על הרגבים הבוציים ומטפסת על גבעה קטנה עד
- שפתאום ניתקת פיסת אדמה ממקומה וזו נהיית ספינה צרה ודקיקה
- העשויה מאותו חומר בוצי, ניתקת ומתחילה לשוט לכיוון המים
- ומתקרבת אל הים, המהירות גוברת וחלקים מכלי השיט המוזר הזה
- נמסים ומתפרקים ונאבדים במים והיא נהיית עוד יותר צרה, וקשה
- מאוד לשמור על שיווי משקל. בקושי יש מקום לרגליים לעמוד בו, ויש
- טלטלות ובהלה והיא מתנדנדת עד שבא אבא ותופס אותה במותניים
- תפיסה הגונה, ואני משלה את עצמי שוב שאולי אני הוא זה שתפס אותה
- JJ-רק שאיננה זוכרת טוב את פרטי החלום כי ככה הייתי אוחז ב
- בחוזקה במתניים והיא היתה משוגעת על זה, אבל נאדיה בטוחה ששם זה
- היה אבא שלי, ואז נגמר החלום.
-
- נאדיה דומה כשתי דמעות לחברתה של אמי, שהיא גם בת דודתו של אבא,
- דזירה שמה. בימי נערותי, טרום בחרות, עוד חלמתי שדזירה תהיה
- הפיה שתגאל אותי מבתולי באימהות ובעדינות, כאותן הדמויות אותן
- היכרתי מסיפרי רומנטיקה של הגיל המתבגר, או מסרטים צרפתיים, בהם
- היתה חברתה הטובה של האם מגיעה לביתם כשכולם נסעו לחופש ורק
- הנער, נשאר בבית וזכה לטיפולה המסור. בדיעבד הסתבר ששתי החברות
- תיאמו זה מכבר את מהלך הפיתוי במלואו בדרכן אל המספרה. אבל אמא
- לא דאגה לי במובנים האלו, ולא המתיקה שפתיים עם דזירה בענייני
- בנה המתבגר, אני חושב שגם היא בעצמה היתה מאוהבת בה קצת. אמא
- היתה אומרת שהיא בעצמה עוד מזוהה עם גיל ההתבגרות, מה שהיה אמור
- לבטא את קירבתה אלי והבנה לגבי. היא הכינה אוכל טוב, היא גיהצה
- את החולצות שלנו, היא נעמדה מאחורי גבו של אבא כשהיה צריך לדרבן
- אותנו ללימודים ולעבודה, והיא פתחה לנו שערים קטנים ורבים לכל
- הקצוות וגימדה לנו הרים והגביהה מצולות, אבל לא אירגנה לי את
- החברה שלה, דזירה, ואת בתולי איבדתי בגיל הרבה יותר מבוגר
- ובאירוע הרבה יותר טראומתי.
- ואני לא נתתי לאמא להבין ש'זה כבר קרה לי' כי עוד חודשים ושנים
- לאחר מכן האמנתי שזה עוד יקרה דווקא עם דזירה, כמו שחלמתי
- מילדות, כי אצל אמא שום דבר לא נראה בלתי אפשרי או משונה או לא
- צפוי. גם כשהביאה את אבא הביתה אף אחד לא התפלא, כי ככה זה
- במשפחה שלה, הכל קורה שם כמו בסיפורים ובאגדות. אחותה אוולינה
- האצילית התחתנה עם רוסי קצוץ שיער והיסטוריה ורב-פעלים שהיינו
- בטוחים תמיד שהוא מרגל, וגם אחיה, שהיה שוטר, חטף את אשתו מבעלה
- שעבר את החוק, על האופנוע שלו, והמשיכו יחד לערבות טקסס, וגם
- הבנים של אוולינה מחפשים את עצמם בהרים מושלגים עם נשים הודיות
- מומחיות באורז ומריחואנה. והכל סביר ומתקבל על הדעת בעיניה,
- כנראה מרוב ביטחון עצמי שקיבלה מהוריה הישובים היטב ומעוגנים
- באמריקה, רק שהיא מסבירה את הכל בפסיכולוגיה מהולה במיסטיקה
- ומעט ויסקי, כך היא חושבת שכל הדודנים במשפחה עיוורי צבעים
- ורואי שחור-לבן בגלל שהגנים התבלבלו להם עם זרים, ולא משנה מהם
- צבעי הדגל של הוריהם, ואפשר לחשוב שזה יעשה לי את החיים קלים
- יותר, העובדה שהכל פתוח ומותר ואפשרי, אבל אני חושב שזה בדיוק
- ההיפך, כי בעולם כזה אין הגדרות ואין גדרות ואין גבולות, וקשה
- ומתסכל לחיות בעולם מלא אפשרויות ולפנטז שאני אחראי לבחירה
- ובידי ההחלטה. רק אמא יכולה.
- נאדיה, כמו דזירה בצעירותה, שערה שחור כחושך ופניה מאירים
- בלובנם הנוגד את מזרחיותה הקורנת מזיעתה ומקולה ומעיניה
- הבורקות. היא שופעת נשיות שלא נחנקה ולא הושפלה עם השנים
- הצרורות ואת מחזור הווסת שלה היא מקבלת באופן סדיר ב-14 לכל
- חודש, הוא גם יום השביתה הכללית לזכר תחילת האינתיפאדה על פי
- גירסתן של תנועות מסוימות, כל כך היא מפנימה את חלקה במאבק כאשה
- וכלוחמת. נאדיה מורה במקצועה ויודעת אנגלית היטב ואיתה למדתי
- ערבית, ואני כלחמניה שנשלחה מלחמו של אבא וחזרה על פני המים.
- וכשהיא מלמדת אותי ערבית ונותנת לי שיעורים בדקדוק, משתעשעת
- נאדיה בקריאת סימנים בקפה, כמו ש-JJ היתה עושה בספרות ומספרים,
- אבל הן כל כך שונות אחת מהשנייה. כך הייתי מתבלבל ביניהן לפעמים
- בדרך חזרה מביתה בשעה מאוחרת, כשהחשיכה כבר איננה נעימה כמו
- פעם, והיא צופנת ומלפפת בתוכה רגשות לא נעימים ופחדים מוצדקים,
- גם כשאין עוצר, וזה נהיה נדיר.
-
- הדרך מתל-אביב בחזרה אל הכפר היתה מרגיעה ומספקת יותר. עד
- שהגענו אל המחסום. בירושלים, על פי הדרכתו של איציק בסוכנות
- המחשבים האישיים שבדיזינגוף, ניגשנו ישירות אל חנותו הנסתרת
- בתוך החצר של אותו קרמר, תוך דקות ספורות הבין את מבוקשנו, ללא
- מלים מיותרות, רק שרטוט פשוט, והכרטיס בידינו. כמה פעמים בחיים
- כבר ראיתי איך עניין מסובך נהיה לפשוט ביותר, איך בעיה מתמשכת
- נפתרת בהינד עפעף, ואיך למרות כל זאת אי אפשר להצטער על הדרך
- הארוכה והמסובבת עד לפתרון, וגם אי אפשר שלא.
- המחסום מחזיר אותנו אל המציאות. מחוצה לו, או בפנים, שם אין
- מרגישים את ההשפלה במלואה, אלא בנקודת המעבר. המחסום מחזיר
- אותנו אל האבסורד. שם נעלינו הן הזוכות לטיפול מיוחד. שם מקלפים
- את הכסות ואת הזהות, הלא זוהי נקודת הגבול והשבר, סדק בין אור
- לחופש. אבל בכיסנו הצ'יפים הנחוצים, ואנחנו מרגישים בדרך
- הנכונה, בדרך אל הגל הגדול.
|