פרק5-הזוג פסובר הדרך המובילה אל הזוג פסובר, משתרכת בין שבילי הפארק החוצה את העיר, מהצד השני של השטרסה הקומרסיאלי, זהו הצד בו עדיין יש מכולת אחת, אחד אפותק, אחד סנדלר, אחד רופא שיניים, ולא מרכז קניות ענקי ורב קומות וכוונות, האמור לפתור את כל בעיותיהם ולענות על כל מבוקשם של צרכני העיר במקום וברגע אחד. טיול רגלי אל עבר ביתם של הפסוברים כרוך תמיד בהבטחה ותקווה קטנה. לרוב מזכירות פגישותיהם לד"ר קרנל תמונות מאחד הסרטים של ברגמן, עוד מהתקופה שהיה הולך באופן קבוע פעם בשבוע אל הסינמה. סצנה תיאטרונית בדלתיים סגורות, דיאלוגים ארוכי שעה וטווח, לחישות ועליות טונים בניגון שוודי כבד של מבט לאחור. תיאטרון בקולנוע. קולנוע בחיים. חיים על גבי המסך. מסך על כל המסכות. מסתבר שדווקא כשדיבר עם JJ על התקדמות ומוכנות, נתפש הדוקטור לחששות איומים שהנה הוא מפספס את הכל, תועה בדרך בשבילים לא ידועים, הנסתר רב מן הנגלה. חדור היה רגשי אשמה על שאינו מבין מספיק את המטופלת שלו, ואיננו קולט כראוי את החומר השופע שהיא מעבירה אליו, על דרכיה הפתלתלות והחמקניות. האם יחזור על שגיאותיו של פרויד עם דורה ויבריח אותה מעליו בניסיונות הרסניים של פירוש המציאות כפנטאזיה ולהיפך? האם איננו חוטא ומשתמש בה כדי למלא את צרכיו הנוירוטיים והפסיכוטיים, ושובה את ליבה בהסתרת הספקות האלו, כדי למלא אותו בציפיות שווא לריפוי והתאוששות? חייב היה לחלק עם חבריו את ההתלבטות והחששות ולחדול מלכרוך עצמו ואת דימון בלולאות אינסופיות. חבריהם של הזוג פסובר משתייכים רובם למילייה של הפסיכולוגים וכך הם מוצאים שפה משותפת בעיסוק מעמיק בנפשותיהם, ובאלו של מטופליהם. איכשהו אלה אינם נראים לדוקטור חטטניים מדי, כפי שתילדה חושבת. גנץ, כך קוראים לו כולם, למרות ששמו מלידה הוא הנץ, היה סטודנט של קרנל, והוא הדריך אותו במכון הפסיכו-אנאליטי מיד בתחילת הקריירה המקצועית שלו. לימים, כשנתגלעו חילוקי דעות במכון, כאשר במקומות שונים בעולם גדלה קהילת מעריצי יונג, אך לא כך פה, במכון השמרני, וד"ר קרנל נפתח והתרחב בתפישתו ובשיטותיו, בעט במקורות, ועזב לטובת ניהול המכון הטיפולי הצמוד לאוניברסיטה, בא גם גנץ אחריו. שיבייב הגיעה מצרפת עם אסכולות אה-לה-פרנסייז, עם בישולים נהדרים, ועם מומחיות גדולה בפירוש חלומות. מהר מאוד התאהב הדוקטור באינסייטים שלה, כמו בתבשיליה, וגם משתעשע איתה לעתים בניתוח חלומות של המטופלים. גם שלו. תילדה לא אוהבת להיפגש עם הזוג פסובר. דיבוריה של שיבייב בוטים וישירים מדי לטעמה והיא איננה יודעת איך לפרש את ההתעסקות המתמדת שלה בפסיכיאטריה, במין, במבוכי הנפש. מכיוון שכך, היו הפגישות ביניהם בשלושה בדרך כלל. מינון משובח בטיימינג הנכון, זה כל הסוד, כך היתה שיבייב נוהגת לסכם סופו של כל ערב כזה, בעת שהניחה את המכסה על הסיר. בכלל, כזו היא שיבייבונה, שאוהבת לערוך סיכומים וסיכומי ביניים, להכריז עליהם באוזני כל המשתתפים, ולקבל מבטי אישור ונענועי ראש כאות להסכמה מלאה. " ALLORE, מה הבעיה," שואלת שיבייב בנגבה צלחות אחרונות כאומרת בואו ונחדול מן הרכילויות וניגש כבר לעניין. "שפיל (משחק) ושפיל ועוד פעם שפיל," נאנח קרנל ומסביר. "ככה זה הדור הצעיר. ככה זה המודרניזם. אין משמעות למקום, אין משמעות לזמן, ניתוק מוחלט ויחד עם זאת חיבור אל כל קצוות תבל, ומשחקים מהתחלה עד הסוף, ואני, פשוט לא יודע איך לאכול את זה, פשוט לא מצליח להכיל את המצב." "ומה מיוחד במשחק שלה, האין הוא ככל אובססיה אחרת שאנו מכירים?" "כן, ולא. אתאר לך אותו ונראה אם תביני משהו," ומקריא את מכתב הטטריס של JJ מההדפס שבידו. כך נהג בכל הנוגע לתקשורת ביניהם, לקטלג ולשמור את התכתובת בדיסק הקשיח, כקובץ לכל דבר, ולהתבונן בו שוב לאחר מכן, לחקור ולנבור בו, אף להדפיס אותו על גבי הנייר הרציף. "מוזר," פונה שיבייב אל גנץ, בתגובה לתיאורי הטטריס העסיסיים. "אין זאת כי אם עוד סמל למאה העשרים. בכל משחק אחר ששמעתי עליו או ראיתי במו עיני, המצב מחמיר כאשר מתרוקן המגרש, ואילו כאן נערמות הקוביות עד כדי חנק, כמו עודף האינפורמציה שמאיים עלינו, כמו אגירת יתר של חפצים, כמו ארונות מלאים בנעליים ומגירות מפוצצות מניירת ומדפים עמוסים בחפצי נוי התופסים את מקומם של בני האדם." "אל-זו," מתיישב גנץ בכורסא כאשר שלושתם עוברים לסלון, לאחר שמזג לכוסותיהם תוספת להשלמת קו היין, ולוקח לעצמו את תפקיד יושב הראש החדש, על פי המסורת של העברת השרביט בין בני הזוג עם כיבוי האור במטבח. "ובכן, מה הדיאגנוזה?" מרים גנץ את כוסו כאילו בירך ל'סונטה', ונותן את אות הסיום לניתוחים סוציולוגיים ואת אות הפתיחה לנושא המרכזי. "נכון לרגע זה." מוסיף ד"ר קרנל, בהנפת אצבע מתריעה על טעות אפשרית, ושיבייב מגניבה, "תפסיק להתנצל." "דבר אחד אני יכול להגיד לכם בבטחה, זהו לא מצב קונסטיטוציוני, ולא הפרעה מילדות. הבחורה מדווחת על יחסי עבודה וחברות לגמרי נורמאליים בתקופות אחרות בחייה." נורמאלי, לא נורמאלי, מזכיר לגנץ שאלה/בדיחה ברפרטואר הווכחני שלהם, ושניהם מחייכים. "זהו בהחלט מצב תגובתי, ובכל זאת, מאז שנעלם שותפה לחיים הבחורה מנותקת לגמרי מהעולם וכל קשר שלה אל המציאות, אמנם איננו מקרי בלבד, אבל מתרחש אך ורק דרך קווי תקשורת דיגיטלית. לא עלה על דעתה לקבל טיפול או לחפש את עקבות אהבתה בדרך רגילה כלשהי שאנחנו מכירים. רק דרך הפילטר של מערכת המחשב שלה..." ואל דבריו מתפרץ גנץ כאשר ידיו המתנועעות תמיד בחופשיות, כבר מיטלטלות לכל עבר והמילים ניתזות מתוכן כמים מממטרה, "כן, אבל בכל זאת, מאיפה זה בא לה? תספר לנו מה הרקע, מה ההיסטוריה של האשה הזאת? מהיכן הטראומה המתעוררת עתה מקברה ומשטה בה עד להסתגרות אובססיבית וקיצונית כזאת?" "נגעת בשאלה רגישה, המעסיקה אותי ללא הרף בימים אלו, ואף עלתה על פני השטח, כלומר על פני המרקע, בשעת הטיפול. מסתבר ש-JJ, אשר גדלה בבית קפדני ביותר, בו נתנו את מלוא כובד המשמעות לכל מלה ומעשה, העריצה באופן עיוור לחלוטין את אביה השופט, איש צדק ורצינות, ניצול שואה ובעל ערכי הגשמה בישראל..." מיד, כמצופה, מתפרץ שוב גנץ בזרועותיו הממטריות, "או-פה, האם נכנסנו זה עתה למסכת של כפרה על עוונות ופיצוי על חטאים של העם הגרמני?" "מה אתה מדבר," עונה קרנל, "זה לא קשור בכלל, הרי אמרתי לך שברשתות מחשבים אין משמעות למקום, גם לא לזמן, ובכלל, אתה הוא זה שתמיד מערב ענייני שואה ומצפון בכל דבר, לא אני." "נו באמת, תסכים איתי שזה קצת מוזר, הרי ידעת שהיא ישראלית, ולא עלה בדעתך מאיפה הוריה?" "לא," עונה הדוקטור בקצרה, וממשיך בלי לשים לב לפרצופו התמה של גנץ, "בכל אופן, את האבא הזה היא תפסה יום אחד על חם, מתעסק עם אחותה של אמה, כלומר עם הדודה שלה." "או-לה-לה," מתעוררת שיבייב, שאינה יכולה להתכחש או להסתיר את משיכתה לדראמות פיקנטיות, מה יש, היא צוחקת תמיד, זה הבנפיט של המקצוע שלנו, "נו ומה קרה אז?" "בסופו של דבר טיפלה JJ לבדה בדודתה לפני מותה של זו ממחלה ממושכת וגועלית, איזה סרטן או משהו כזה, ומענישה את הוריה, את שניהם, על האכזבה הגדולה שהואילו בטובם להעניק לה, בניתוק וברוגז ובנסיעה למרחקים. היא בורחת אל הצד השני של העולם, לאמריקה, ומתמחה במקצוע שהוא על הגבול בין הפשע לחוק, טוב על זה יש וויכוח, כי אני מאמין שלעסוק בהגנה על מחשבים זה קצת אומר דרשני, כלומר בענייני הגנות, אבל היא כמובן איננה מסכימה," וכולם בחדר מנענעים ראשם כמכירים היטב את הסימפטומים, "ונוסף לכל היא מעשנת שם מריחואנה, לא עלינו, וגם בוחרת לה בן זוג הופכי, הרי מה יכול להיות יותר רחוק ממשפחה יהודית בארץ ישראל מאשר אמריקאי, ממוצא ברזילאי, נוצרי, אצטרה..." "צו צו צו," שיבייב סופקת כפותיה, "מה נורא! אני מבינה למה להעניש את האבא הצדיק, שבגד בעקרונות ובאמת איכזב, אבל מה בקשר לאמא? למה היא צריכה לסבול?" "אולי האמא איכזבה אותה בכך שחשפה את חולשתה, שלא היתה מסוגלת להחזיק בגבר שלה, שלא ידעה על הנעשה מאחורי גבה, או יותר גרוע, שידעה, ולא רצתה להודות בכך." כך מנחש גנץ, וקרנל מסכים. "ומה הלאה?" "אהבה גדולה, הצלחה גדולה, ונפילה גדולה. כמו שאנחנו מכירים. הם עושים יחד כסף בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, חוגגים באהבתם, ואז היא חוזרת איתו למקום הולדתה, ישראל, ומהר מאוד הוא נעלם בלי להשאיר עקבות. היא מאבדת את הצפון ומסתגרת לה עם המחשב, מחפשת אותו ובינתיים משחקת כל הזמן את המשחק המוזר הזה. ואם אתם חושבים שאני מבין מה זאת אומרת שהיא מחפשת את עקבותיו ברשתות מחשבים, אתם טועים. ואם אתם חושבים שאני בלש, ומבין מה עושה ג'אד בעסק הזה, אתם גם טועים." שיבייב קמה ממקומה, ומבטה אומר הבנה והחלטיות. "ואני דווקא מבינה את ההתלבטות שלך. אני משוכנעת שהיא איננה קשורה במושא הטיפול, ב-JJ זו או מה שמה, אלא בשיטה. בצורה המהפכנית של טיפול ב-REMOTE. לא כן, MON CHERI?" ומתיישבת לצידו. "נכון, אינני יכול עוד לשאת את החששות מפספוס טוטאלי, מטעות פטאלית. חישבו רגע, לא זכיתי אפילו לראות את מבט עיניה בשעת טיפול, להווכח שאינני גורם לה נזק נוראי שלא יוכל לבוא על תיקונו." "או-לה-לה, נו-נו-נו, ואתה חושב שפרויד עצמו הסתכל בעיני המטופלים כשהם שכבו על הספה והוא נחבא מאחורי שולחנו? אני לא אומרת שזה ככה פשוט וקל, אבל מי הבטיח לך גן של שושנים?" גנץ עושה פרצוף בלתי מרוצה של 'שוב התחלת עם הפאראפרזות שלך', אבל נסחף באותו אופן בעצמו,"CHERCHEZ LA FEMME", הוא מדקלם ומניף את ידו בביטול. אבל שיבייב ממשיכה בשלה ברוב ביטחון וכבר נכנסת בשערי ממלכתה הבלעדית, בה היא שולטת ללא מעצור - ממלכת הפנטאזיות. "אתם צודקים," היא מרצה לשניהם מפינת החדר, "מרגע שהופיע ג'אד על האופנוע, נכנס מימד פלקאטי ומאוד תיאטרלי לסיפור. אבל העולם הוא משחקי, והמשחק הוא אכן תיאטרלי, וכך יוצא שג'אד נראה כלקוח מתוך פוסטר, או משחק מחשב. הן תודו, גם יתר הדמויות בסיפור הזה נראות לעיתים כלקוחות מאחד ממשחקי המכונה המייצרים גיבורים ,JJ מצוירים וחד-גונים, שהרי כולן בנויות מנקודת התצפית של שבלאו הכי שרויה כעת באיזה עולם של משחקים רוויי סיכסוך, ומשקפיה הם חד-מימדיים. האם לא כל אחד מאיתנו מחזיק איזו דמות שכזו על כתפו, ללחוש לו מילות ניחומים והערות ביניים, לעזור בקבלת החלטות, ליפות את רגעיו האפורים ולהקשיב לקינותיו ולצחוקיו הפרטיים? תשאלו, האם אנו בוחרים בגיבורינו או שאלו נשלחים אלינו על ידי הגורל, אותו כח חיצון המחלק את הנשמות לבעליהן? וגם אם לא תתלהבו מן הפלקאטיות של ג'אד, בכל זאת תסכימו איתי שכך אנחנו בונים את גיבורינו הרוחניים - לקוחים JJ מאגדה, מפוסטר, או סתם מתוכנית טלוויזיה בילדות, וכך גם יכולה לפנטז לה את ג'אד כאוות נפשה. ולד"ר קרנל מותר שיהיה לו את דימון..." וליד הדלת, לפני שנפרדו, מוסיפה שיבייב, "אני הייתי מתמקדת בעניין ההגנות. איך זה בחורה אינטליגנטית ומתוחכמת שכמותה אינה מצליחה להשליך ממקצועה העוסק בהגנות על מערכות מחשבים, להגנות שעטפה בהן את עצמה? ומדוע היאוש? האם לא ציטטת אותה כמי שאמרה שכל הגנה ניתנת לפריצה? אה כן, ועדיין לא הבנתי בעצם איך זה שהיא הפסיקה לצייר? אולי תתחיל בכך שתשכנע אותה לצייר לך את החלומות על המחשב, שמעתי שאפשר לעשות את זה בימינו." "דנקה שיין," "אובידרזן," ושאר מילות טכס מפרידות בינו לבין הזוג פסובר ומלוות את הדוקטור היוצא שוב לבדו לדרכו, ללכת בשביל החששות והספקות. המנון הדנקה שיין, הוא חושב, נשמע בכל זאת יותר טוב במבטא צרפתי מאשר במבטא אמריקאי. כך סילק ממחשבותיו את הדאגות לרגע גנוב אחד, ועד שהגיע אל סף ביתו החשוך כבר נרגע מעט ובתנועה חרישית ואוטומטית הוא מבצע את פעולות האדם ההולך לישון, מפליא עד כמה אנשים נוהגים אותם מנהגים של צחצוח שיניים, או התותבות, והטלת מים אחרונים, ופשיטת בדי הטרילין, או ג'ינס, והחלפתם בפלנל ומיני בדים רכים אחרים, כך הם מזמינים לעצמם לילה טוב וחלומות מתוקים. אך החלומות, לא מפליא הדבר, שונים מאוד זה מזה. לילה שקט ונדיר עובר על ד"ר קרנל לצידה של תילדה הישנה כבר שעות רבות לפניו. ארבע רגליים רפויות עור ומנומשות גיל מונחות להן בזיקנה ואינן נוגעות אחת בשניה. כך ינוחו עד הבוקר, עד לקימה איטית, כבדה ומכובדת.