פרק25-דז'ה-וו אנאלוגי

תחושת סיום ספר, האם היא תלויה אך ורק בקורות העלילה  ובדינמיקה     
שלו? או  שדי  במישוש, ותחושת כובד בידנו הימנית, וביד שמאל קלו     
מעט הדפים המפרידים בינינו לבין הכריכה? בדומה לשאלה - מה  יותר     
נכון, לדעת מתי תמות ולתכנן את חייך על פי כך, או להחטף במפתיע?     
בכל  אופן,  ככל שמספר הדפים שנותרו הולך וקטן ומבשר את סופו של     
הסיפור, בא לי לעסוק בסטטיסטיקה של סיומים. אני  מהמר  על  מספר     
     ,JJ מספר המופעים של השם ,SHU האותיות והתווים במכתבו האחרון של
או  מהו  סה"כ  השורות  השוכנות במסלולים המגנטיים של הדיסק, ב-     
<DIRECTORY<br המכיל את קבצי חלק ב'. 1500. אין קל מזה. מפעילים  את     
תוכנית  WC  (WordCount) הסופרת מילים שורות ואותיות, בקובץ אחד     
או בכולם, ובודקים אם צדקתי בהימורי. אכן טעיתי. 1893.              
לרגל הנסיעה נאלצתי ללוות את JJ באופן צמוד יותר. דבר  אחד  הוא     
לצפות  בנינוחות  מן  הצד  בעת  חליפת מכתבים של הגיבורה, ושעות     
ארוכות במשחקיה, או לשלוח לה רמזים מתוכננים, ודבר אחר הוא לדעת     
שמזדמנת לה נסיעה בה עומדות לקרות התרחשויות  רבות  משמעות. עתה     
עלי  לעקוב  אחריה  ולשים לב לכל פרט ופרט בהקפדה יתרה, אחרת לא     
אוכל עוד לשמור על אמינות בעיניכם הקוראים אשר  אולי  כבר  חששו     
לדמיוני המגזים ובודה האגדות.                                      

                                                                JJ
                                                               ===
אנחנו  טסים  כמתוכנן לניו-יורק, עם חניית ביניים בפאריס. משצדו     
עיני את JJ על יד דלפק הכרטיסים, כבר הינחתי שאכן הננו עולים על     
אותה טיסה, ובחרתי לשמור על  מרחק  ראוי  לשמו  וראוי  למצב  של     
צמידות  ומעקב העומד בפנינו. הסתובבתי לי בחנויות הפטורות ממכס,     
בשיגרה מוכרת של טרום טיסה, רק שם, ליד דוכן  הסיגריות,  הבחנתי     
לראשונה בדרכון שלקחתי בחפזון מהמגירה, בדרכון זה, השלישי, שמי,     
ג'אד, איננו מופיע כלל. איך לא חשבתי על זה קודם? הצצתי אל פניה     
של  הקופאית, פן אמצע רמז לחשד כלשהו בעיניה. וטוב שלא חשבתי על     
כך קודם, שכן אישיותי המפוצלת בלאו הכי, היתה  מתפלצת  בהיווכחה     
שאינני  סתם  סוכן  כפול,  כי  אם  משולש, בהיותי גם השליח לדבר     
אווירה, לדבר סיפור העלילה.                                        
בטבעיות נעמדתי בתחילת התור לעלייה למטוס, מתוך ידיעה ש-JJ תהיה     
בוודאי בין האחרונים להגיע. הטיסה עברה עלי בתרדמה עמוקה,  מרגע     
ההמראה ועד לנחיתה בפאריס, וכך גם התאוששתי מן העייפות הנילווית     
לסידורי הנסיעה המקדימים ומן המתח שבתיאום בין כל הגורמים, שהרי     
היה צורך לסנכרן בין כל הדמויות והזמנים והמקומות, דבר לא פשוט.     
     JJ-בגמר  הסידורים  לחניית  הביניים בפאריס, השעה בדיוק 11:11 ו
למרבית ההפתעה עוזבת את השדה ועולה על  מונית. אין  זאת  כי  אם     
פספסתי  משהו  במכתביה אל ד"ר קרנל, ואולי נקבעה פגישתם להתקיים     
במקום אחר ולא בשדה התעופה. בדיעבד יסתבר שבחרה  לבלות  את  זמן     
ההמתנה  בחיפוש  אחר הכיכר המצולמת באותה תמונה נעלמה שגילתה לה     
את  הקשרו  של  אוקסימורון  לפאריס. שם  בכיכר  לא  עוד  ישובים     
     JJ ,קבצנייך  שמחים'  אלא  זוג  מאוהב  מחובק  ומנותק מן העולם'
מפנטזת את פגישתה הקרובה עם אהובה, קו דמותו השברירי מתמלא תוכן     
וצבע וכולו מצטייר בגוונים  נהדרים  של  מוחשיות,  וריגושים  של     
'הרגע  לפני'. אם  תטיילי  מסביב  לכיכר  תראי  גגות  וסילואטות     
רנסאנס, אם  תציצי  לשערי  בתים  יפגוש  אולי  מבטך  בקונסיירג'     
שהושיטה  את מפתחות החדר ל-NN כשהיה מתגורר שם בגיחותיו לפאריס.     
אם ואם ואם, אך לא, מבטה נעול, על הזוג בספסל,  בדמותו  המתממשת     
בקרוב של NN, ובהבטחה.                                             
אני  כאמור  נשארתי  בשטח  ה'טרנסיט'. צרפת  היתה  מן   המדינות     
הראשונות  שעשתה  שימוש בתקשורת באופן המוני. את כל מאגרי המידע     
הם מיחשבו וכבר בתחילת שנות השמונים חילקו לכל בית ומוסד את  ה-     
'מיניטל'  -  מסופון  כתום  המתחבר  לטלפון  ודרכו  מתבצעים  כל     
הבירורים והחיפושים, הזמנת  כרטיסים  לרכבת  ולאירועים  ותקשורת     
לצמתי מחשבים. זה היה צעד המקדים את זמנו, של חינוך להמונים. כל     
זקנה  ונער  משתמשים  ב-'מיניטל'. גם בשדה התעופה מפוזרים כאלו,     
ואני ניגש לשחק ולבחון את הצעצוע החביב.                            
אבל הרי אינני מבין צרפתית והאופציות  הניתנות  לבחירה  בתפריטי     
המסך של המיניטל נראות בעיני כשמות של מאכלים מסובכים ממטבחו של     
גורמה  פרנסאוי,  ולא  כפעולות  מחשב פשוטות של התמצאות בתוכנה.     
בוודאי נראיתי מוטרד, או לפחות מבולבל, משום שאז ניגש  אלי  אדם     
בגיל  העמידה,  לבוש  חליפה  אירופית שמרנית, ומציע לי את עזרתו     
במבטא ובחביבות שאינם אופיניים לצרפתים. שואל  בנימוס  האם  אני     
מעוניין  לראות  מה הדבר הזה מסוגל לעשות? "בטח, תודה רבה," אני     
מופתע מהנדיבות. "אין בכך כלום," הוא אומר, "הרי שנינו מחכים."      
בתחילה הוא מראה לי את מסך ההתמצאות  בשדה  התעופה. זמני  המראה     
ונחיתה,  מיפוי  של  כל הקומות בשדה, ומיקומם של ה-'מיניטלים' -     
מהבהב באור כתום - ותחזית מזג האוויר ומשטרה ועזרה ראשונה. לאחר     
מכן הוא עובר לחיוג בטלפון ומדגים לי התקשרות  אל  הבנק  ובירור     
יתרה,  ואפילו  ביצוע תנועות כספיות. אני מרגיש קצת כמו ילד כפר     
שיצא לבילוי בלונה-פארק עם הדוד שלו, והוא מיידע אותו אל מכונות     
המזל הנפלאות. "והמדפסת," אני שואל, "בשביל מה?"                    
"אה, פשוט מאוד," הוא אומר, "בשביל לשמור העתק של הפעולות,  כמו     
פקס  למשל. הנה  אשלח  את סוף המאמר שלי להגהה ועריכה אל הקולגה     
שבמשרד." והוא מתקתק, והמדפסת מדפיסה, ומהצד השני נשלח לו הפקס.     
אני מתרחק הצידה כדי לא להפריע.                                    
"בוא, YOUNG MAN," הוא קורא  לי. "סיימתי,  בוא  ואראה  לך  עוד     
פטנט. ניתן  להשתמש במדפסת גם כדי להדפיס כרטיסי ביקור מהודרים,     
על פי הציורים שבמסך, פתרון אידיאלי לאנשי עסקים  ממהרים  ששכחו     
את  כרטיסי  הביקור  בבית, והם הלא תעודת הביטוח והביטחון העצמי     
שלהם."                                                            
מתייעץ איתי, "מה אתה אומר, לבחור מסגרת  עבה  או  דקה,  אותיות     
דפוס  או  כתב,"  ומשסיים  לתכנן  נותן בידי מטבעות שאשלשל לתוך     
המכונה כדי שזו תפיק מתוכה ותדפיס בו-ברגע  את  הכרטיסים. צ'יק,     
צ'יק, הם נזרקים למגירת  הקיבול  שבצד,  אחד אחר השני כמו שטרות     
העוברים  במכונת מיון מהירה. הוא אוסף אותם אל תוך ארנקו, מנפנף     
אלי בידו, "היה נעים מאוד, YOUNG MAN, ועכשיו תורך. שחק כרצונך,     
רק שלא תפסיד את הטיסה."                                           
חזרתי במבטי אל קופסת הפלאים, נשאר שם כרטיס  אחד  שאיחר  לרדת,     
כלאחר יד הרמתי והצצתי בו. אוי לא! ד"ר קרנל, כתוב שם, ומתחתיו,     
קלינישר  פסיכולוגה. רגע, אני רץ מיד אחריו, "ד"ר קרנל זה אתה,"     
מלמלתי אחריו, "אני חייב לשאול אותך כמה דברים, היית יכול לעזור     
לי עוד בפרשנות החלומות, גם לפתור ולהבין את פרשת  JJ  עם  האבא     
שלה, היי, ד"ר קרנל!" אבל הוא כבר נבלע בצעדיו המכובדים בין עדר     
הנוסעים  שירד  זה עתה מהמטוס, כאשר קודקודו מפלס את דרכו ומבטו     
מופנה אל הרצפה. עוד עיני עוקבות אחריו ואני מבחין ב-JJ המתקרבת     
מולו, ממהרת, מבטה מחפש, ותיקה נשמט מידיה. ד"ר קרנל, אני  רוצה     
לקרוא  לו, תביט, היא ממש מולך, אבל הוא רחוק, כבר חלף על פניה.     
חצאיתה של JJ משתובבת בהתכופפה להרים את התיק  ואני  מנסה  לנחש     
האם  גם  לפגישה  הזאת  יצאה  בלי  תחתונים, והם ממשיכים כל אחד     
לדרכו. אני מוריד בחזרה את ידיי שנופפו בהתרגשות ומסתכל מסביבי,     
שוב לבד, בגוף ראשון, לא עוד גיבורי מדברים אלא רק אני וקולי.       
אוי לא. אל תעשו לי את זה, ואל תגידו שבאמת רציתם שתקרה  ביניהם     
הפגישה. הן רק אכזבה יכולה לצאת מכך. סיראנו לא גילה לרוקסאן את     
סוד מכתבי האהבה; פסיכה, לאחר שנתוודעה אל ארוס, כבר איננה אותה     
התמימה וחסרת האונים. אך ידעתי, רבותי, שתתחלקו לשני סוגים, אלה     
החושבים  שפגישה  עם  הדוקטור  היא  חיונית ואלה המשוכנעים שהיא     
מיותרת. אני חוזר שוב אל מסופון המיניטל,  ולצידו  במגש  המדפסת     
מונח  העתק  נשכח של הפקס ששלח ד"ר קרנל לפני רגעים ספורים לד"ר     
גרין הקולגה שבמכון. והא לכם סיומו:                                
"...הבעיה האחרונה שעומדת בפני המטפל בהגיעו אל קו הגמר, אל חוף     
המבטחים, היא ההחלטה על הפסקת הטיפול, אך בעיה  זו  נחסכה  ממני     
שכן הנסיבות הובילו לפגישה מוחמצת. שוב תופסת המטופלת את הפיקוד     
על חייה ואת היוזמה למילוי משאלותיה.  כאשר מסתיים ניתוח והחולה     
נשאר ללא צלקות נראות לעין - סימן שהניתוח הצליח. טוב סיום מעין     
זה, מאשר כל הודאה והודיה על התהליך עצמו.                          
הטיפול  אינו יכול לסבול סוף שמח. כל סיום משאיר טעם של אפר, של     
מוות. כל סוף - מוות חסר טעם."                                     


                                                                NN
                                                              =====
ניו-יורק. השעון מחייך בראשי אולמות 11:11,  שעות  הטיסה  נמחקו     
ונתאפסו  בהפרש  השעות  שבין פאריס לניו-יורק, נבלעו לתוך ים של     
שעות אבודות שברחו מתוך החיים. NN יורד מן המטוס בצעדים  קלילים     
ועיניו מחפשות את רציף 2B ופרח בדש בגדו כמובטח, כמה בנאלי. הוא     
נראה  כמו  חתן. מזמזם לעצמו ניגון מתקתק ששמע בעת הנחיתה, צועד     
אל עבר אולם קבלת הנוסעים ומלביש על פניו את חיוכו  שהתכונן  לו     
מול  המראה כבר מלפני צאתו לדרך, בדיוק כפי שרצה להראות בפגישתו     
הראשונה עם LAYLY. וניגון מוסיקת הנחיתה מצעיד אותו לעברה.          
ירית הצלף לא נשמעה  אך  הגופה  צנחה  מיד,  מעכבת  את  הנוסעים     
הדוהרים  אל דוכני בדיקת הדרכונים. אין ספק ששדות תעופה הם מקום     
קלאסי לטרוריסטים, הם שדות הקרב של המאה העשרים. בכך עוד  הספיק     
להרהר  ברגע  נפילתו, ולרגע לא היה בטוח שהוא הוא עצמו ולא אחר,     
העומד לנפוח את נשמתו שהרי מת כבר מזמן מזמן, זומבי כמו שאמרנו,     
תשאלו בפאריס, תבדקו אפילו ברשומות  הקבצים  של  אוקסימורון. אך     
לעזאזל,  למה  נדבק  לו  דווקא השיר האידיוטי הזה לראש, אהה כמה     
אבסורדי הדבר, לא ניגון בעל מסר משמעותי, סתם מנגינה של  מטוסים     
ומעליות  וסופרמרקטים,  בוודאי  שלא זו המוסיקה אותה איחל לעצמו     
בתכנונים הכי פרועים של המוות...                                   
ועוד הספיק לתמוה, תוך כדי התקהלות  אנשי  הביטחון  ומרוצתם  עם     
מכשירי הקשר, מה פתרונה של החידה, האם יש בעולם יותר אנשים מתים     
או  יותר  חיים,  עוד  הוא מתפלא כמה ארוך זמן הנפילה וכמה רבות     
המחשבות הצפות בו, בסרטים זה נראה כהרף עין המספיק לאנחת  גניחה     
או לכל היותר משפט מפתח על טיבו של האדם. חשבון פשוט ומהיר מורה     
שעד  עתה רבו המתים מן החיים, אך גידול אקספוננציאלי באוכלוסיית     
כדור הארץ (340 מיליון  בשנת  1000,   3   ביליון  ב-1960,  ו-6     
ביליון  ב-1990)  מוכיח  שבקרוב מאוד ישתנה היחס הזה. אם כך, מה     
חבל - בהתווספו אל מניין המתים  הוא  איננו  משנה  כהוא  זה  את     
התשובה לחידה שהעסיקה את החבר'ה בסנסטיקו.                          
שדה  התעופה נסגר הרמטית ובאופן מיידי. יעילות רבה ניכרת בתכונת     
השוטרים ונערי הביטחון  המחופשים  בחליפות  מעונבות. JJ  מרוחקת     
מזירת הפעילות ומסוגרת באולם ההמתנה, צופה מן השוליים בהתרחשות,     
מבעד  לדלתות  הזכוכית. צופרי אמבולנסים ומכוניות שיטור מרוקנים     
את מחשבותיה לכדי בהייה מטומטמת. בדלפק בדיקת הדרכונים מסתופפים     
שוטרים ופקידים, מעבירים מידע ממכשירי הקשר המשדרים  מהזירה  אל     
הפקידה המזינה ושולפת נתונים במסוף הגבולות.                        
קידוד פרטים אישים:                                                
- מבנה גוף - כך וכך,                                              
- תווי פנים - כאלה וכאלה,                                         
                                                  ,CASUAL - לבוש -
- סימני זיהוי מיוחדים - פרח בדש הבגד העליון                       
- כתובת קעקע על הירך                        
שנטשטשה באופן תמוה בשטוף הדם את הגופה     
- תעודות זיהוי - אין - קוד 29.                                    
- מסמכים אחרים - אין - קוד 34.                                    

והפקידה  איננה  מתאפקת  מחיוך  אפסילוני,  האם  כולנו  נידונים     
להיוולד,  לחיות  ולמות כרשומות נתונים במחשב? וממתי כתובת קעקע     
נשטפת ונמסה?                                                      

                                                 
                                                               SHU
                                                              ====
שדה  התעופה  בניו-יורק  נשאר  סגור  ומנותק  שעות  רבות,  מחזה     
אבסורדי. עליתם  של  נוסעים  חדשים  נמנעת,  והטיסה  חוזרת ריקה     
לישראל. כלומר לא ריקה לגמרי. JJ באגף הנוסעים, ואני, עם  דרכון     
ששמי  ג'אד אף לא מוזכר בו - באגף העסקים. ישובים כל אחד לאורכה     
של שורת מושבים ברווחה רבה. JJ שקועה  בתנומה  המומה  בעוד  אני     
מנחש סופים וממציא הרהורי סיכום. הדיילת היחידה שלרשותנו, עייפה     
אך  משועשעת  מהמצב,  כבר  ראתה  בשנות עבודתה אנשי עסקים שיצאו     
לפגישה אחת בחו"ל וחזרו לאחר יממה, אבל  לחזור  מיד  מבלי  לצאת     
אפילו  משטח  שדה  התעופה? היא  מפטירה  "דברים  משונים מזדמנים     
בעבודה הזאת."                                                     
נחיתה רוטינית.                                                    
<JJ<br עולה על אוטובוס מס' 90 משדה התעופה אל הבית,  כנראה  שזקוקה     
לנסיעה  בין  מזבלות  לריחות פרדסים כדי להשלים את הנחיתה. ואני     
ממהר ומקדים אותה, לוקח מונית עד לביתה. עוד דבר אחד  אני  חייב     
לעצמי  -  אורח לא קרוא בביתה שמעולם לא פקדתיו אך הוא אינו ממש     
זר לי. אני מוצא את ממלכתה של  JJ  ממש  כפי  שדמיינתי  ותיארתי     
אותה, ניגש מיד אל המחשב, אל הזירה האמיתית. עוד עלי לחוות כמוה     
גם  את  ההתקשרות לאוקסימורון לפני שיגמר הסיפור ואני טרם זכיתי     
לכך. אני מפעיל את תוכנת התקשורת,  מספרו  של  אוקסימורון  נמצא     
בטבלה  מקודדת מראש, אליו מחייג המודם, ודרכו אני מגיע אל מחשבי     
קוברה וטייגר, ממש בעקבות צעדיה של  JJ,  ומחפש  כמובן  עדכונים     
כלשהם  לרשומותיו  של  NN. אין  זכר ואין זיכרון. לא מת ולא חי.     
הרשומות נעלמו כלא היו, נמוגו בערפל העתיד.                         
אתם אשר האמנתם שתפקידו של החלום להתממש, ויעודה  של  הסימולציה     
להתרחש  - תגידו, האם כבר נפגשו פלסטינים עם ישראלים, גרמנים עם     
צרפתים, גרוזינים  עם  רוסים,  חרגולים  עם  פרפרים? לכו  הביתה     
להסתכל בעיני יקירכם ושאלו מי אתה בכלל? האם אנו מכירים?   נעים     
מאוד. ועוד  תשאלו האם יש בכלל דבר כזה כמו צ'אנס נוסף. האם היה     
מלכתחילה. או במילים אחרות, אם אמיתית היא התקווה המלווה  פרידה     
כואבת, שיבוא יום וניפגש, ועולמנו יתחבר לו בביטחה  לעולם  ועד,     
והכל  יסתדר. כמו  שהאמנתם  כשנגמרה  קייטנת הקיץ ונפרדתם מאהבה     
ראשונה, ונשבעתם אמונים והבטחות להתכתב ולשלוח מתנות ולקרוא  את     
אותם  ספרים  ולספר  הכל  הכל  ולהיפגש מחדש ואז בטח נתחתן. הכל     
יסתדר. או שניגזר עלינו לקחת חלק במשחק  הסימולציה  הענקי  הזה,     
כדמויות מיתולוגיות בגרפיקה משובחת ורזולוציה גבוהה.                
כאשר  JJ  מגיעה, ואני בקושי הספקתי לכבות את האורות והמכשירים,     
ולהסתלק מבלי שעלה בידי אף לסגור את השער מאחורי  -  רק  להסתתר     
מאחורי  הגדר בחסות החשיכה, והיא, JJ מתקרבת ומתפלאת שהשער פתוח     
ומתבוננת סביבה, אני  רואה  בינתיים  את  השכנה  המעצבנת  ההיא,     
הגולדברגית,  מתקרבת  אל  JJ  בקפיצות  ובצוויחות  קטנות  ובלתי     
מובנות, מנפנפת באיזו מעטפה. בטח ישבה לה  בחלון  כהרגלה  בעמדת     
היכון עד שראתה אותה חוזרת הביתה.                                  
"גיברת,"  היא  צועקת  ל-JJ,  ששה לתקוע את אפה אצל השכנה הבלתי     
מתמסרת. "גיברת, מישהו היה פה  והשאיר  משהו  בשבילך. אמרתי  לו     
שבטח  יצאת  רק  לחוף,  שככה את עושה תמיד, שאף פעם את לא הולכת     
להרבה זמן מהבית. אבל הוא לא רצה לחכות. והוא השאיר את זה."         
"מי זה היה? איך הוא נראה?"                                        
"לא יודעת, כזה שחרחר, אולי דרום אמריקאי. אני חושבת. לפי הריח.     
את יודעת, גם בעלי משם, מאז שהיינו ילדים אני מכירה  אותם  בריח     
שלהם. אולי  עולה  חדש,  לפי המבטא. הוא קרא לך בשם 'ליילי' אבל     
ידעתי שהוא מתכוון אליך. דווקא בחור יפה. נו? נו?"                  
<JJ<br לוקחת בידה את המעטפה, ונכנסת הביתה. לא  נראה  שיש  לה  עוד     
סבלנות  לקשקושיה של השכנה. על המעטפה מצויר מספר ומשוכפל פעמים     
רבות, ובתוכה  דיסקט,  משחק  מבוכים  חדש. ההליכה  במבוך,  כמוה     
ככתיבת  הסיפור,  בוחרים  דרך  והולכים  אתה  עד למבוי סתום, אז     
     JJ .חוזרים ומתחילים מחדש, תמיד יש סוף,  אך  לאו  דווקא  פתרון
איננה מעתיקה אותו חס וחלילה לדיסק הקשיח הקבוע בתוך המחשב, אלא     
מפעילה אותו ישירות מתוך הדיסקט, ומתחילה לשחק.                     

אל תאמינו לריחות ילדות.